הזמן: ערב יום העצמאות; המקום: אוטובוס העושה את דרכו לשדרות. חדרי ודתי לאומי מתיישבים זה לצד זה, ומתחילים לדון על מצוות היום. החרדי שואל בתמיהה את הדתי: איך המזרוחניקים מעזים להתגלח ביום העצמאות, והרי זה נגד השולחן ערוך... הדתי לאומי משיב לו: איך החרדים יכולים להיות כל כך כפויי טובה לקב"ה ולא להתגלח ביום העצמאות.
דיון משונה זה המחיש לי את הדרך הבעייתית שבה כל ציבור מסתכל ושופט את משנהו.
הדתיים לאומים הורגלו לחשוב כאילו כל מי שלא אומר הלל ביום העצמאות, הוא מתכחש לכל הניסים שעשה ה' לנו בקיבוץ הגלויות ובמלחמות ישראל מאז שנת תש"ח. הם מסתכלים על החרדים בבוז, ומאמינים כי השקפת העולם של החרדים היא שאין הבדל בין מגורים בפולין או במרוקו או תחת שלטון המנדט הבריטי לבין מגורים בארץ ישראל תחת שלטון ישראל. צבא יהודי הוא מיותר לחלוטין, וכל צעיר שמתגייס לצבא הוא נטל ולא נכס, שהרי היה יכול ללמוד תורה באותו הזמן!
מנגד, החרדים הורגלו לחשוב כאילו כל מי שאומר הלל ביום העצמאות, הוא ממשיך דרכם "הרוחנית" של הרצל ובן גוריון, כשהוא שר "להיות עם חופשי בארצנו", הוא ודאי מתכוון להיות עם חופשי מן המצוות, רצונו להוציא את כל בחורי הישיבות והאברכים לצבא ולשוק העבודה ללא יוצא מן הכלל. כשהוא אומר הלל, הוא מהלל את הניסיון להעביר את היהודים על דתם בקום המדינה, את חילולי השבת ההמוניים וכו' וכו'.
אנו נמצאים בימי האבל על מות תלמידי ר' עקיבא, אשר חז"ל אומרים שלא נהגו כבוד זה בזה. הנצי"ב כתב בהקדמתו לפירושו על התורה על סיבת חורבן בית שני, וכך כתב:
שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חנם שבלבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית.
הבה נתחזק באהבת ישראל, אמנם איננו מסכימים על הדרך, אך ננהג בישרות כלפי הציבור שאנו חולקים עליו. נכבד את רבותיו, וננסה להבין מה באמת נקודת המחלוקת בינינו. אמנם כך יהיה יותר קשה לשכנע מדוע דווקא הציבור שלי צודק בדרכו, אך מה שבטוח - כך יהיה יותר קל לשכנע את הקב"ה ששני הציבורים ראויים להפוך את ימי האבל הללו לימי ששון ושמחה.