בוגרות האולפנה שהגיעו במדי צה"ל לטקס יום הזיכרון באולפנה שבה למדו, המורות שלא יכלו לשאת את הופעתן במכנסיים, הבקשה הישירה לבנות לעזוב את המקום במהירות , העלבון, הכעס.
כל אלו הם ביטוי למורכבות הקיימת במוסדות תיכוניים רבים בציונות הדתית. מורות, שהנורמות החינוכיות שלהן שוללות לבישת מכנסיים לבנות לא רק בגלל איסור "לא ילבש", גם בגלל הסמל החברתי והסרת הסייג החיצוני המבדיל בין מי שמחויבת לנורמה דתית למי שמשוחררת ממנה. תלמידות שאוהבות את המערכת החינוכית, שיש להן קשר אישי עם מורותיהן, שיכולות לקבל מהן עצה והכוונה בתחומים שונים, אך גדלות בבית / חברה / ישוב / תנועת נוער בהם הן נחשפות לאווירה אחרת ביחס לנורמות לבוש, יחסי בנים - בנות ושרות בנות דתיות בצבא.
אני יכולה להעיד שלפני יותר משלושים שנה , כאולפניסטיות, חונכנו על התפיסה שהשרות בצבא הוא ערך מקודש, אבל אינו מתאים לבנות דתיות והשרות הלאומי הוא המסגרת המועדפת. לאורך השנים ערך השרות הצבאי טופח, הגדרת הציבור הדתי - לאומי כמי שנושא בעול והוא חלק מן האתוס הישראלי בניגוד לציבור החרדי, העצימה עוד יותר את ערכו וחשיבותו של השרות הצבאי. במקביל, התפתחה התפיסה המקדמת שוויון לנשים בכל תחומי החיים. לתפיסה זו כמובן השפעות מרחיקות לכת על תחומי העיסוק של נשים, מעורבותן החברתית, תקשורת שלהן עם בני המין השני ,עמדות ציבוריות ומקצועיות אליהן יכולות להגיע, היכרות עם ציבורים שונים בחברה הישראלית והשפעות תרבותיות על עולמן, (כולל על סגנון הלבוש שלהן). לא פעם תוך טשטוש מרכיבים דתיים בזהותן. בנות בציבור הדתי כמהות ללבוש את מדי הזית כחיבור לאתוס הלאומי על מיטב בנינו ובנותינו שממלאים חובתם למולדת. (חלקן באופן חיצוני משהו וחלקן תוך ביסוס ערכי: אזרחי, דתי, או רוחני).
האם החינוך האמוני באולפנות מתחשב בשינויים הללו? האם מחנכים נותנים דעתם לשאלה איך מחנכים חינוך אמוני למחוייבות תורנית / הלכתית ,תוך התאמת המושגים לתיכוניסטיות דתיות 2015, בהתאמה ובזיקה לתכנים שמקבלות מחוץ לאולפנה? האם אנחנו מנסים בכלל לתת להם כלים אמוניים מעמיקים? האם אנחנו מלמדים אותן לערוך ברור ערכי בתהליכי קבלת ההחלטות. ערכים של אסרטיביות, השגיות וכבוד כקובעי ערך עצמי מול נתינה צניעות ונאמנות? עד כמה מודעים לכך שכאשר מעצימים את ערך השרות בצה"ל, הבנות רואות עצמן באופן אקטיבי כשותפות ולא רק כתומכות פסיביות ?
באולפנות רבות עדיין מתנגדים לשרות הבנות בצבא. יחד עם זאת, הצבא עושה מאמצים אדירים להתאים את המסגרת לצרכי הבת הדתית. המערכת הצבאית מציעה לבנות הדתיות אתגרים מותאמים ליכולותיהן, המסגרת שמורה בעלת כללים ברורים תוך דאגה לבריאותן, לשלומן ולתכנון נכון של העומס בעבודתן. אחוז הבנות הדתיות המתגייסות עולה בהתמדה.
בנות המאופיינות כ"חרדליות" פונות לשרות הלאומי. בציבור שנחשב ליותר ליברלי, פתוח יותר להשכלה ולתרבות, לעיתים פחות מדקדק בשמירה על פרטי הלכה, אפשרויות השרות הצבאי והלאומי פתוחות לבחירה. לעיתים קרובות קיים פער בין עולמן הדתי של המחנכות באולפנות לעולמן הדתי של חלק מן התלמידות. פער זה מתבטא בין השאר, בנורמות שונות ללבוש הראוי לבת דתית ובעמדות לגבי שרות דתיות בצה"ל.
במקרה של בוגרות האולפנה שהופיעו במכנסיים / במדים לטקס, מותר לנחש שמלכתחילה דעת האולפנה לא הייתה נוחה במיוחד מכך שהבנות מתגייסות לצבא. יחד עם זאת, כנראה שערך ההקרבה והנתינה למדינה מרכזי בחינוך, הכבוד שניתן לחללי צה"ל מובהק ולכן ביקשו הבוגרות להגיע במדים לטקס שזכור להן כמרגש ומשמעותי. הצלחה חינוכית . לא לכך התכוונתם? בבקשה, אתם מוזמנים לדיון חינוכי עם תלמידותיכן. איך מגדלים נערה דתית אינטליגנטית, תורמת, מעורבת ו...מחוייבת.
בוגרות יקרות, כשאתן מגיעות "דווקא" במכנסיים, בלבוש שאינו מקובל באולפנה (ומהווה סלע מחלוקת לאורך שנות התיכון), נראה שאתן לא מכבדות את המקום, מזלזלות בו ו"מצפצפות" עליו. המורות הנעלבות (מן הזלזול שחשו) לא הצליחו לראות את הרצון שלכן להשתייך ולהיות חלק מקהילת האולפנה. אתן יודעות שכשמתרגלים לנורמה, פחות חשים בצרימה. יתכן שאתן כ"כ רגילות בלבוש הצבאי הכולל מכנסיים שהתעמעמה אצלכן הרגישות לנקודת המבט האולפניסטית.
הכותבת שימשה כיועצת חינוכית באולפנה וכיום משמשת בתפקיד בישיבה תיכונית