יעקב אבינו ניצב לפני רגע גורלי ומאיים- עשיו אחיו הולך לקראתו עם הצלקת שנשארה עוד מילדותו, גניבת אחיו את ברכתו. יעקב יודע שהוא חייב לעשות משהו לפני שיהיה מאוחר והוא "מתקין עצמו לשלשה דברים: לדורון, לתפלה ולמלחמה. לדורון- 'ותעבור המנחה על פניו', לתפלה- 'אלהי אבי אברהם', למלחמה- 'והיה המחנה הנשאר לפליטה' "[1] . בשלב הראשון הוא מחליט לשחד את האח השעיר, הוא שולח לו כבשים ועיזים וחמורים ע"י שליחים. אך כאשר השליחים חוזרים יעקב מבין שזה לא יעבוד, עשיו יסתדר טוב מאוד גם בלי הכבשים שרצה לתת לו, ועוד הוא לא בא לבד- צבא שלם של שעירים מגיע יחד איתו. יעקב לא מתייאש והאופציה השניה היא להתפלל לה'. למרות הבטחת ה' המפורשת לזרע אברהם וישראל, ולמרות הבטחה מפורשת לגבי הצלתו בדרך ("וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ"[2]), יעקב חושש לחייו. הרמב"ן מסביר זאת ואומר ש"הכל מיראת חטא, כי דרך הצדיקים לירא תמיד, והיה מתירא אולי אפילו משיצא משם חטא בבואו בברית עם לבן עובד עבודה זרה או בדבר אחר" ועל כן התפלל. אבל גם זה לא מספק אותו והדבר השלישי שהוא עושה זה להתכונן גם למלחמה עם עשיו, לכל מצב שלא יהיה. ה' יעזור ויהיה טוב, יעקב את שלו יעשה.
הרמב"ן בפירושו למהלך זה של יעקב מוסיף ש"יש בה עוד רמז לדורות... וראוי לנו לאחז בדרכו של צדיק שנזמין עצמנו לשלשת הדברים שהזמין הוא את עצמו, לתפלה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה, לברוח ולהנצל, וכבר ראו רבותינו הרמז הזה מן הפרשה הזאת כאשר אזכיר"
היום אנו שוב ניצבים בפני רגע גורלי ומאיים, לא עלינו כיחידים אלא על כל עם ישראל ככללו. גזירה נוראית ניצבת לפתחנו וההתמודדות עימה קשה מנשוא, אך כדברי הרמב"ן- מהלכו של יעקב אינו מצהיב בארכיון ההיסטוריה היהודית, הוא חי קיים ונושם גם היום[3].
את המאבק שלנו התחלנו בדרך המוכרת לכולנו- פוליטיקה, דרך הדורון. ניסינו להיכנס לממשלה לצאת מהממשלה, להצביע בעד או נגד, תקציב ואפילו משאל עם. שום דבר לא עזר, וכמו שזה נראה כרגע, אנחנו צריכים כבר מייד לעבור בהילוך גבוה לדרך השניה. לפני שבועיים קיימנו יום צום, עצרות רבות של זעקה הספקנו לעבור בשנה האחרונה, ואף קטע חדש של תפילה הוכנס לסידורים. וכמובן שכל יום בכל תפילה, כולנו מתכוונים וזועקים לביטול הגזירה. אך בד בבד עם התפילה הגיע הזמן להתכונן גם לדרך השלישית, למלחמה. מלחמה על הדרך, על הבית, על הארץ הקדושה ועל קיום העם היהודי בכל מרחבי ארצו. המלחמה לא תתבטא בפגיעה בנפש (אחרת), אלא במלחמה אישית, במסירות נפש ובהתנגדותנו העיקשת לכל מהלך שלא יבוא.
הרב צבי יהודה[4] הסביר את חיוב מסירות הנפש: "לגבי קיום תורה ומצוות יש מדרגות, דברים חמורים יותר וחמורים פחות. בשלושה דברים יהרג ואל יעבור: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ואילו בכל התורה כולה- פיקוח נפש דוחה. אולם כל ההבחנות הללו שבין דברים יותר חמורים לפחות חמורים קיימות במצבים נורמליים, פשוטים, אבל במצב של כפיה- וכפיה מאיזה צד שהוא: מגויים או אפילו, חלילה, כפיה מיהודים- כפיה הבאה לעקור איזה דבר תורה שהוא, קל כחמור- מחויבים אנו כולנו, כל אדם מישראל, במסירות נפש!"[5]
הרב צבי יהודה הוסיף, בנוגע למצוות יישוב הארץ ספציפית ש"החיוב של 'והורשתם את הארץ וישבתם בה' שהארץ תהיה בידנו 'ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות' כלשון קודשו הברורה של הרמב"ן, מצוות עשה דאורייתא, ברורה ומוחלטת, כלל ישראלית, שעל הארץ הזאת, לכל גבולותיה, אנו מחויבים במסירות נפש כשמגיע מצב של כפיה, אם תהיה מצד הגויים או אילו, חלילה, מצד יהודים, בגלל שיבושי פוליטיקה ושיבושי דעות- כולנו מחוייבים ליהרג ולא לעבור!".
אני לא בטוח עד כמה כולנו מוכנים להישכב על גדרות גוש קטיף עד צאת נשמתנו, וכולי תקווה שלא נצטרך להגיע למצב של מסירת הנפש ממש. אבל מסירות הנפש איננה מתבטאת רק בלמות על קיום המצווה, אלא אפילו למות על קיומה. עלינו להתמסר לקיום המצווה, להתמסר בכל כוחנו למנוע את אותה גזירה.
השבוע הקרוב יצאנו כעשרה חברים לשבת וללמוד בניסנית (יישוב שמרבית תושביו חילונים, בצפון חבל עזה). בתוך הקבוצה נימנים עוד חמישה בני שיעור א' מלבדי, שנמצאים כמו כל בני השיעור בתחילת בניית דרכם הרוחנית. המעבר לניסנית כורך סביבו הרבה סימני שאלה, ואיננו יודעים בדיוק מה ילד יום. לימוד העיון, ביסוס האמונה, הכל תלוי בנו וברצון שלנו, אך בעיקר בבורא עולם שיכוון אותנו לדרך נכונה.
גם מבחינה טכנית המעבר כלל לא פשוט והוא כולל שהייה ממשוכת של מספר חודשים בלי יציאות הביתה, ואולי אף את ליל הסדר נאלץ לחגוג במקום. לא קל לנו לעזוב את הבית בקרית שמונה ככה פתאום, גם לנו זה קשה ועצוב. ללמוד את מסכת ביצה על ספסלי בית המדרש יהיה הרבה נעים מאשר באיזה מבנה ביישוב לא מוכר בחבל עזה.
המסירות של כולנו היא זו שתקבע את גורל ארץ ישראל, המסירות שלנו בניסנית, של כל הנשארים בקרית שמונה, ושלכם החיילים (אם רחמנא ליצלן) כשתיאלצו לעשות את ההחלטה הנכונה[6] ביום פקודה.
אנו יורדים לחזק, להתחזק ו"להיות שם" בתקופת הגזירה, כמובן בתקווה ובתפילה שלא נצטרך בכלל להשלים את ימינו שם ונחזור במהרה[7].
זמן קיץ חמים ונעים לכולם,
בכל מקום שהם.
[1] רש"י בראשית ל"ב, ט'.
[2] בראשית כ"ח
[3] אמנם הרמב"ן אומר שהדימוי ממהלכו של יעקב לכל הדורות, הוא למלחמותינו באויבינו ובאדום, אך לענ"ד ניתן בוודאי ללמוד מיעקב את המהלך עצמו גם לעניינים שאינם דווקא בינינו לבין הגויים.
[4] בשיחה ביום העצמאות תשל"ד
[5] אביו, הרב קוק בעצמו באיגרות הסביר ש"כשיש כח כופה ומכריח, בין שיהיה מישראל, או מאומות העולם, אז אין שום הבדל בין קלות לחמורות, וכל המצוות כולן יש להן בנוגע לזה (יהרג ואל יעבור) דין של חמורות. וההיסטוריה שלנו מלאה מעובדות כאלה, שבשעה שהיו חפצים לכוף את ישראל לעבור אפילו על דבר קטן מהדת עמדו כנגד הכופים בכל כח. ויש שהגיעו הדברים גם למסירת נפש." (אגרות רל"ז, הרב בתשובתו לגבי מנוחת האיכרים בשמיטה, כאשר אלו האחרונים לא סמכו על תנאי היתר המכירה וכמעט שנאלצו למסור את נפשם על כך)
[6] ואתם יודעים טוב טוב למה אני מתכוון.
[7] בזמן האחרון נתקלתי באנשים שרואים בכישלון המהלכים הפוליטיים כנגד הגזירה את כישלון המאבק כולו, ואם פעם עוד היה אסור לדבר על הפינוי אזי הם כבר מדברים על היום שאחריו. לרוב זה מתבטא בייאוש מוחלט ובאי מציאת טעם לחיים שאחרי ההתנתקות, בהגזמה כמובן. ואכליל בתוך הקבוצה הזו גם את אותם אלה שרוצים להפסיק להגיד את התפילה לשלום המדינה, ואת אלה הרוצים להקים את ממלכת יהודה.
אקדים ואומר שהרי הרב קוק כתב על זה מאמר שלם והציונות הדתית כולה מתבססת על זה, זו ההבנה שלנו שעלינו להצטרף לציונות על כל מגרעותיה ולהוסיף לה את התוכן הדתי, והדור הזה עוד ישתפר וישתלם, וכמובן שאין כלל מקום לייאוש. כאשר הוקמה המדינה היא לא הוכרזה כדתית, להפך, עם השנים הצביון הדתי רק מתערער (איפה כבוד השבת?), ומעולם לא ראיתי אותך המתייאש, מתייאש אז מהמדינה. זו המדינה שלנו ונמשיך להתפלל לשלומה, זה העם שלנו ולא נתייאש ממנו. יש לנו כוח רב ונשתמש בו ע"מ להשפיע על העם והמדינה, כמדינה, ולא נקים עוד ממלכות. כשם שנילחם על צביון השבת כך נילחם על צביון הלאום בארצו.
ביום שאחרי הפינוי שלא יהיה, לא נתייאש, להפך- את הכוח שיש לנו נפנה למטרה אליה אנו פונים, יישוב הארץ. אם לא גוש קטיף, אז בנגב, בגליל, בקרית שמונה ובשאר אזורי יהודה ושומרון. איפה שצריך, שם נהיה. הרי אנחנו הציונות הדתית, הציונות היחידה שקיימת היום, זו שמובילה את ההתיישבות בארץ ישראל, אז מה לנו ולייאוש?