אל תחשבו על פיל - על בניין ארוך טווח ומצעד הגאווה

אל תחשבו על פיל, אל תחשבו על פיל. על מה חשבתם? תנו לי לנחש, חשבתם על פיל. יש פרדוכס מובנה במחאה החריפה והבוטה שאנחנו מוחים כנגד אותו המצעד, מאז שהמחאה הזו התחילה כולם מדברים על "הקהילייה" ולא על הקהילה הדתית. הפרדוכס הזה נכון לא רק במחאה נגד המצעד, הוא קיים בכל מחאה כנגד מישהו. לעיתים קרובות פרובוקציה מנסה "דווקא" לעורר את המחאה. הפרובוקאטורים מבקשים לעורר תגובות עזות ועל ידי כך להגביר את תהודת המסרים שהם רוצים להעביר. לא פעם פרסומאים יוצרים פרסומות נועזות כדי שהצנזורה תפסול אותן לשידור וכך המוצר שאותו הם מקדמים יזכה להיות במרכזו של "דיון ציבורי" (גרסת הפרסומת הלא מצונזרת תרוץ באינטרנט). למחאה שלנו יש מחיר. הפרובוקציה של הבית הפתוח ומארגני המצעד, יצרה מלכודת, ככל שאנחנו מתרגזים יותר כך שומעים עליהם יותר. בשבועות האחרונים הוא הפך מארגון שעד לפני מספר שבועות היה אלמוני לחלוטין להיות ארגון ששרים, יועצים משפטיים, עיתונאים, עשירים עומדים לפתחו וממתנים לשמוע את מוצא פיו. העצמת הפרובוקאטור היא אחד המחירים של המחאה וצריך להיות מודעים לכך.

מחיר נוסף שאנחנו נאלצים לשלם בעקבות המחאה הוא הפגיעה בדמותו של האדם הדתי. אני כמעט בטוח שאם נשאל היום באופן אקראי אדם ברחוב, איזו אסוציאציה עולה לך לראש כשאתה שומע את המילה "חרדי" שהמילים הראשונות שתעלנה בראשו הן הומואים, לסביות ומצעד הגאווה. מכותרות העיתונים נראה כאילו זה הדבר היחידי שיש לדתיים בראש. מי שלא מצוי במרחביו של העולם היהודי והיה מתבקש כהילל הזקן לומר את כל התורה על רגל אחת, על פי מה שהא מכיר מהתקשורת, יתכן שהיה אומר שעיקרה של היהדות מתמצה בפסוק "ואת זכר לא תשכב משכי אשה תועבה היא".

האם זה אומר שלא כדאי למחות? לא בהכרח. לעיתים הרווח מסימון הקו האדום שווה את המחיר שאנחנו נאלצים לשלם. עובדה נוספת שיש לזכור היא, שמחאה בדרך כלל לא נוצרת באופן מאורגן, היא באה מהבטן ולפעמים התגובה הטבעית מהבטן היא נכונה יותר ובריאה יותר מן התגובה שמחשבנת את כל החשבונות. רגעים כאלו קיימים, ויתכן שהמצעד הוא רגע כזה (קטונתי מלהכריע) אך הם לא הנתיב המרכזי של הבניין והתווית הדרך.

מי שרוצה ליצור שינוי אמיתי צריך להפסיק "לכבות שרפות" (או במקרה שלנו להבעיר אותן). אם הציבור האמוני רוצה לקדם את עם ישראל הוא צריך להיות מגויס לתווך ארוך. לא ייתכן שעם ישראל יפגוש אותנו רק בעימותים ומריבות, יש מספיק דברים לתקן בסדר היום של מדינת ישראל שאינם בהכרח קשורים למאבק זה או אחר, או למחאה כזו או אחרת. כמה זמן אנחנו משקיעים בחיובי? כמה עבודה חינוכית אנחנו עושים? האם ההיקפים של המפעלים האלו מספקים?

אחד הארגונים שבונה את המשפחה הישראלית מתוך ראייה ארוכת תווך הוא ארגון צוהר (שלמען הגילוי הנאות אני רואה עצמי כאחד מהתלמידים של מייסדיו). הארגון שזכה כעת באות המופת בכנס שדרות, אחראי על מיזמים רבים כגון , חיתון זוגות ללא תשלום, הדרכת כלות, מנינים לציבור הרחב בחגים ועוד. אני חושב שארגון זה מהווה דוגמא לדרך שצריך לצעוד בה רוב הזמן, דרך בה במקום לשלול "ולהופיע על המגרש" רק שאנחנו כועסים ומבקשים לומר מה אנחנו לא מוכנים בשום פנים ואופן להסכים שיעשה, מבקשת לשחק על המגרש לאורך כל הזמן שנדרש ולהשקיע עבודה יומיומית קשה ומעייפת על מנת להציב אלטרנטיבות ראויות ולנסות לדאוג עד כמה שניתן שלא נאלץ להגיע למצבי קיצון שכאלה. המודל של צוהר על מנת להוסיף יכול לשמש דוגמא לבניית מפעלים נוספים של עשייה ארוכת טווח שמסוגלת לשנות את פניה של החברה הישראלית.