בימים האחרונים נשמעות אמירות מצד רבנים שונים כגון: "מחבל פצוע? 'טוב שבגויים הרוג'", "להקים ועדת חקירה איך יצאו מחבלים חיים מפיגועים" וכדומה.
נניח לרגע שאין אנו מחויבים כאזרחים לחוקי מדינת ישראל וכמדינה למשפט הבינלאומי עדיין יש טעם לפגם באמירות מעין אלו.
אף אחד אינו חולק על הכלל "הקם להורגך השקם להורגו" ואכן מדינת ישראל באמצעות כוחות הביטחון מקיימת כלל זה. הבעיה מתחילה כאשר מחבל שהתכוון או שהצליח לפגוע באזרחים מוטל על הריצפה ואנשים חובטים בו מתוך פחדם שלהם, מתוך שנאה ומיתוך רצון לנקמה. האמירות שיש להרוג את המחבלים גם במצב זה בעצם עלולות להפוך אותנו לאומת של רוצחים.
נכון שאנו נאלץ במהלך השנים הבאות לממן את רפואתם, השכלתם וכלכלתם בכלא. וכבר ראינו שחלקם לא ירצו את עונשם במלואו, ישוחררו ויחזרו לפגוע בנו.
אך למרות זאת, כאשר אדם הורג אחר במלחמה או בפעילות מבצעית או תחת איום לחייו משהו בנשמתו משתנה. מעשה ההריגה גם למי שהוכשר לכך הוא מעשה טראומטי קל וחומר אם אותו אדם שרוע על הריצפה או אם יש דרך להמנע מהריגתו על ידי פציעתו.
אנחנו לא צמאי דם. זאת לא דרכנו ואין אנו רוצים שאזרחים או שוטרים יהיו הרשות השופטת והרשות המבצעת. אין אנו רוצים שאנשינו יהיו רוצחים. ואיני חושב שמי מהרבנים רוצה זאת על מצפונו.
הבעיה באמירות הלכתיות תיאורטיות היא שעלול להמצא האחד שלא יבין את הגבול הדק בין דיון תיאורטי להלכה למעשה. וכבר היו דברים מעולם.