הם סתם אנשים, אזרחים טובים שמשלמים מיסים ועושים צבא. הם לא אלופים במיל' ולא שופטים בדימוס, וכנראה לא יכתבו עליהם פרופיל. אבל כשמסתכלים עליהם בסוף השנה הקשה הזאת, נראה שהם יוצאים ממנה טוב יותר מאשר כל המפורסמים.
שלומי. חטיבת אלכסנדרוני
בהתחלה הוא רעד קצת כששמע את ההודעה המוקלטת שקראה לו להתייצב עוד באותו לילה בנקודת האיסוף, אבל מהר מאוד הוא התעשת, ארז תיק, עלה על המדים המקומטים ויצא מהבית. מלחמה זו מלחמה, הוא אמר לעצמו, לקח נשימה עמוקה ועלה לאוטובוס עם כל החברים לפלוגה. היתה לו מוטיבציה אדירה להילחם, וזה לא שהוא מחפש אקשן בחיים. הוא אף פעם לא היה חייל מצטיין, והוא לא מאלה שמחכים למילואים, אבל הפעם הוא הרגיש שהוא רוצה ליטול חלק במשימה הלאומית ולהגן על המדינה שלו.
מהמלחמה הוא חזר מאוכזב ומתוסכל. עד עכשיו הוא לא מבין מה בדיוק ציפו ממנו ומחבריו. הכניסו אותם, הוציאו אותם, שלחו אותם למשימה בלי ציוד צבאי ובלי אוכל. הוא כל כך רצה להילחם ולנצח, אבל לא נתנו לו.
רחל. תושבת שדרות
לפני ההתנתקות הבטיחו לה שאחרי שצה"ל ייצא מעזה, כללי המשחק ישתנו. "אם הם יירו טילים אחרי ההתנתקות, כבר נראה להם מה זה", היא שמעה מדי יום בתוכניות האקטואליה. אולי סוף סוף יהיה לנו קצת שקט בשדרות, היא נאנחה, וחיכתה ליום שאחרי.
ההתנתקות הסתיימה, עברו חודשים אחדים, וגשם של קסאמים החל לרדת לה על הראש. היא חיכתה לתגובה המטורפת של צה"ל. היא היתה בטוחה שעכשיו באמת יכסחו למחבלים את הצורה, אבל אז התחילו לדבר פתאום על איפוק שהוא כוח. בסופו של דבר, צה"ל יצא להילחם במחבלים, אבל זה לא היה בגללה ובגלל שאר תושבי שדרות אלא בגלל החיילים שנחטפו. המלחמה בצפון נגמרה, והקסאמים ממשיכים ליפול בשדרות וסביבה. כולם מדברים על הצפון, ושוכחים שהיא והילדים שלה עדיין לא יכולים ללכת בשקט ברחוב.
יוסף. העשירון התחתון
כשפרץ כבש את ראשות מפלגת העבודה, הוא התמלא תקווה. סוף סוף יש מנהיג חברתי שידאג למשפחה שלי, חשב לעצמו. כשהחלה מערכת הבחירות הוא התנדב לפעילות במטה מפלגת העבודה. הפליירים עם ההבטחות להעלות את שכר המינימום הדליקו לו אור בעיניים. כשהחל המשא ומתן הקואליציוני, הוא ציפה שפרץ ייקח תיק חברתי ויתחיל לממש את כל ההבטחות שלו. כעובד קבלן הוא האמין בכל לבו שתנאי העבודה שלו עומדים להשתנות בקרוב. אבל אז פרץ לקח את תיק הביטחון, ובבת אחת יצא לו כל האוויר מהריאות. מיד הוא הבין שהוא יכול לשכוח מהמהפכה החברתית עליה חלם. עד עכשיו הוא לא מצליח לתפוס איך שכחו אותו כל כך מהר.
טל. הצביעה 'קדימה'
כששרון הכריז על הקמת מפלגה חדשה, היא ממש התרגשה. הרעיון של מפלגה בלי חברי מרכז ובלי סניפים נשמע לה גאוני. היא האמינה שסוף סוף תוכל להצביע בלב שלם למפלגה נקייה ועניינית שתנהל את המדינה ביעילות, עם כמה שפחות עסקנות. תעמולת הבחירות של האדלרים והארדים שבתה את לבה. הכל נראה היה כל כך פשוט ומעשי. בבוקר יום הבחירות היא הרגישה שעידן פוליטי חדש נפתח.
עברה רק חצי שנה, והיום היא מתביישת לספר שהצביעה קדימה. היא צופה בטלוויזיה, ולא מאמינה שהפוליטיקאים האלה הם אותם אנשים שהרכיבו את "נבחרת החלומות" שמכרו לה בבחירות. המפלגה שבה בחרה איבדה תוך חודשים ספורים את סדר היום שלה, ראשי המפלגה נתונים בחקירות, ושאר הנציגים שלה בכנסת מדברים בחמש שפות שונות. היא כל כך רצתה לזוז קדימה, כמו שאריק תמיד אמר, אבל הכל תקוע, ועכשיו אפילו להביט אחורה היא מתביישת.
דוד. עקור מגוש קטיף
אחרי שזרקו אותו מהבית, הוא ציפה שלפחות עכשיו יתייחסו אליו אחרת. הם הרי הבטיחו בטלוויזיה ש"לכל מתיישב יש פתרון", ושרון הרי דפק על השולחן וצעק "תתחילו לעבוד". אבל אז הוא גילה שמדינת ישראל עשתה הכל כדי לגרש אותו בנחישות ובמהירות, ולא עשתה כמעט כלום כדי לשקם אותו. הוא לא מבין מה היה כל כך לחוץ להם להרוס לו את הבית, לפני שהם בונים לו בית אחר. גם לא ברור לו למה מערימים עליו ועל חבריו כל כך הרבה קשיים בשנה האחרונה. הם בסך הכל רוצים לשמור על הקהילה, הדבר היחיד שנשאר להם. מה כל כך קשה לעזור להם? מאז הגירוש הוא לא עובד, לילדים קשה ללמוד, וכל לילה הוא נתקל בעיניה הלחות של אשתו. הוא כל כך אוהב את המדינה הזאת, והוא באמת לא מבין למה זה מגיע לו.
גלינה. קריית-שמונה
כשפרצה המלחמה והתחילו האזעקות, היא ירדה בשקט למקלט עם בעלה. היה להם קשה לישון במקלט הלא מתוחזק עם עוד עשרה אנשים מהבניין, אבל היא סבלה בשקט כי האמינה שתוך כמה ימים הסיוט ייגמר. חלפו שלושה ימים, החום במקלט הפך לבלתי נסבל, קופסאות השימורים נגמרו, והרעב החל להציק. לא נורא, היא ניחמה את עצמה, המדינה בטח תתעשת עוד מעט. יש משרד רווחה, יש פיקוד עורף, יהיה בסדר, אמרה לבעלה. בטח מחר הם יגיעו, ישפצו את המקלט, יביאו קצת אוכל, וישאלו מה צריך.
אבל המדינה לא הגיעה. הגיעו בחורים טובים מישיבת ההסדר בעיר וחילקו מנות חמות, אשה טובה ממרכז הארץ הביאה מאוורר, אבל המדינה לא באה. אחרי שבועיים היא רצתה להתפנות מהעיר לכמה ימים. לה ולבעלה אין בארץ קרובי משפחה. אמרו לה שיש איזה מיליארדר גאידמק, שקולט פליטים מהצפון במאהל גדול בדרום. היא התקשרה לברר אבל אמרו שמצטערים, אין מקום. אחרי המלחמה היא שאלה את השכנה מלמעלה: "תגידי, מי זה שר הרווחה ששכח אותנו במלחמה?". "אין שר רווחה", אמרה לה השכנה.