לפני שנה וחצי בערך, קצת אחרי הלידה, אשתי נדרשה לחזור לחיים הסטודנטיאליים מהר מידי. החלום שלה היה להישאר במשך שנה נוספת עם הילד, אך היא נאלצה לוותר על החלום שלא ברצונה. לכן עכשיו, כשהתואר שלה נגמר, היא החליטה לעשות צעד אמיץ במיוחד כדי להגשים את מה שנבצר ממנה - ולפתוח משפחתון. אז שכרנו קראוון נוסף ביישוב; ניקינו, סיידנו, שטפנו, סידרנו ואבזרנו אותו בכל טוב. מצאנו אפילו עוד כמה תינוקות שיסכימו להיות שם לקישוט כדי שהבן שנה וחצי לא יחשוד מהי מטרת העל של כל האירוע. אמנם הראשון לספטמבר מגיע רק ביום ראשון הקרוב, אני יודע שכולכן וכולכם יודעים כמה דקות עוד יש לנו עד לרגע המיוחל, אבל רעייתי בחרה להעתיק את המודל המוצלח מכל המקומות שאתם מכירים ולערוך יום הסתגלות. כדי שהיום הקצר לא יבוא על חשבון ההורים, היא התחילה מוקדם מהרגיל. למעשה, היום היה היום הראשון של המשפחתון.

• לכתבה המלאה

  

  עוד באותו נושאפיצוצים מחוץ לדלת שלי גרמו לי לחשוב: הבן שלי יגיע לכולם

  22/08/24 22:09

ראש חודש ספטמבר

אתמול בערב ערכנו תאום ציפיות בו שאלתי אותה אם היא מתכוונת שאגיע גם ליום ההסתגלות. לא היה נשמע לי סביר שהיא מסוגלת, במקביל להיותה המטפלת הראשית, להיות גם ההורה המלווה. למרות מה שקיוויתי בלב, היא אמרה לי שאני גם בלי להיות המטפלת הראשית, אהיה פחות טוב בלהיות ההורה המלווה. כשהיא צודקת היא צודקת.

ואז הגיע הבוקר. לראשונה מזה חודש, בשעה 8:00 בבוקר, נותרתי לבד בבית. שני שליש מהמשפחה שלי התייצבה בקראוון היחיד ביישוב שבכניסה אליו מופיע שלט ובו כתוב "המשפחתון של אשתי", ואני הייתי בודד בבית. נפלטה ממני אנחת רווחה כזו שכל הורה מכיר. זו מין תחושה כללית של רוגע שמתפשטת בכל העצמות. רופאים עשויים לקרוא לזה בכל מיני שמות, אבל בסלנג שרווח בקרב הורים קוראים לתחושה הזו "ראש חודש ספטמבר".

טנטרומים של ילדים שאינם שלי

אבל מהר מאוד התחיל לכרסם במוחי איזה קול. תוך דקות אחדות מצאתי את עצמי מתגעגע לילד הקטן הזה שמורח לי קטשופ על הבגדים הנקיים שרק הרגע לבשתי. נקלעתי לתסביך: מצד אחד, אני לא יכול לעבוד ולעשות עוד הרבה דברים כשהם כאן, מצד שני- אני לא מסוגל לתת להם להיות שם לבד.

לקחתי את עצמי וקפצתי למקום. תוך כדי הרונדלים שעשיתי מסביב לקראוון שלהם קיבלתי את כל מה שהלב שלי היה צריך לקבל כדי להירגע, לכאורה. היו שם בכי, צעקות וטנטרומים של ילדים שאינם שלי. כל מה שיעזור לי לשים את הפומו בצד. אבל רק לכאורה. משהו בי לא נתן לי מנוחה. לא יכולתי לשאת את הרעיון שכל חלקי המשפחה שלי הולכים להיות השנה יחד, בלעדיי. רציתי להיות חלק מזה.

לא יכול להיות שהפרש גילאים של מספר שנים בודדות הוא שירחיק את אשתי והבן שלי ממני למשך שנה שלמה. אין ברירה. לקחתי איתי מדבקה שעליה כתוב שמי, חבילת מגבונים חדשה ונכנסתי פנימה.