בראש השנה הנשמה מתנקה מעומס השגרה המתישה

הנשמה מתכסה אבק.

לאט לאט, כל חודש שעובר, מבלי שאיש שם לב, צוברת עוד שכבה ועוד שכבה, של אבק השגרה. בוקר, עבודה, אוכל, ילדים, לישון. בוקר עבודה אוכל ילדים לישון. הולך ומצטבר לו האבק עד שקשה לנשום. ומי ישמע את זעקת הנשמה מבעד כל השכבות האלו? היא זועקת שאינה רוצה להיות מאובקת. היא רוצה לזרוח מאורה. אך אבוי השגרה.

• לכתבה המלאה

  

  עוד באותו נושאהביאו לי את הנקמן שהמציא את חגורות הבטיחות לילדים ברכב

  31/07/22 11:45

וכל בני האדם וחיות השדה, העצים הפרחים והבריות כולן, מגיעות לראש השנה, משתוקקות, צמאות, כמו למקלחת קרה באמצע יום חם במיוחד, שתשטוף מעליהן את האבק, שכבה אחר שכבה. תסיר את אבק השנה החולפת.

שנוכל רק לרגע להסתכל על עצמנו במראה, מבעד לאבק, ולראות את עצמנו באמת, את נשמתנו, את עצמיותנו. נקיים ממה שהסתיר אותנו, מלאי אור. כמו שהיינו פעם לפני שנשחקנו. חדשים.

בראש השנה הזה, אני מאחלת לנו, שלא נפספס את עצם היום והמתנה שהוא מביא. שנסתכל רגע למעלה אל עבר המים הזורמים מן הדוש הישר אל פנינו, זרם עוצמתי, ומשכיח. שנשתה בצמא את העונג שבתחושה הזו, להיות שוב נקיים, רעננים, להיות שוב אנחנו.

ואז, בטרם נפסע אל השנה הבאה, אולי נחליט שהשנה יהיה שינוי. יהיו מקלחות יזומות, אפילו פעם בחודש. להוריד את האבק מעלינו פעם בחודש( אפילו שפסח רחוק). כמו הלבנה להתחדש. לא להיות כסוס שוטף במלחמה. לעצור יותר. לנשום יותר, לנשום עמוק.

אבק הדרכים של השנה הבאה יגיע, אבל הוא יצטבר פחות. ואז יהיה יותר קל לנקות. והנשמה תוכל להאיר, כל השנה ביתר שאת ביתר עוז, ואיש לא ישמע עוד את זעקתה, כי היא לא תצטרך לצעוק. גם כשתלחש קולה ישמע. מקווה ישראל ה'.