היום אני מתחילה את כיתה א' בפעם השביעית. הפעם הראשונה שלי הייתה כשניצבתי בפתח בית הספר מחוסרת שיניים, עם ילקוט על הגב רועדת מפחד. הפעמים האחרות היו כשילדיי מחוסרי השיניים, מלופפים בין ידיי עשו את פסיעתם הראשונה בשערי בתי החינוך. השנה אעשה את זה שוב עם בתי הצעירה.
למרות השנים שעברו, הילקוטים שהתחלפו והשתכללו, הספרים שנעטפו בכל פעם בעטיפה אופנתית אחרת, ההרגשה שמלווה את הצעד המרגש היא אותה ההרגשה. והייתי מצפה שאני, אמא ותיקה שראתה כבר את כל סוגי הכיתות, מערכות השיעורים והתעודות, אדע להיות חסינה ומוגנת מהחששות שמתלווים אל המעמד. אבל לא. הקילומטרז' העשיר מכשיל אותי והאימהות הופכת אותי לרגשנית ורכה.
אני מוצאת את ילדתי שסיימה שוב לסדר את קלמרה החדש, מסתכלת עלי בעיניים נוצצות שמבקשות שלא אחשוש ואצא שוב להרפתקה של שתים-עשרה שנות לימוד בלב פתוח ועם תקווה איתנה. עכשיו היא לא צריכה את ניסיון החיים שלי. יש לה מספיק משלה. מזה שנים היא רואה את אחיה הגדולים עמלים על שיעורים ומבחנים. היא יודעת עד כמה יכול להיות לא נעים לאחר ללימודים. היא מכירה את ההשלכות כששוכחים ספר או מאבדים מחברת. אמנם היא רק בת שש אבל היא עמוק בתוך המערכת.
מדי פעם היא זורקת לי משפטים מרומזים על הפחד שלה - לא להיות מספיק טובה, לא לעמוד בדרישות, לא להצליח. ואני יודעת שאסור לי להצטרף למסיבה ולתרום מהפחדים שלי. אני אמא. הניסיון שלי הוא שלי ולא שלה. בשבילה הכל חדש, פתוח ונקי. ועלי לדאוג שכך זה יישאר עד כמה שניתן.
אני מחבקת אותה ומבטיחה לה שהכל יהיה בסדר. בסך הכל כיתה א' זה ממש כיף. בטח יהיו לה מלא חברות חדשות והמחנכת תהיה ממש נחמדה. בהפסקות היא תשחק במשחקים חדשים ובשיעורים תלמד מקצועות מעניינים. אני מרגיעה אותה ומשרה את כל הביטחון שיש לי במלאי. ובתוך לבי אני מתפללת לשליחים טובים שיראו את היופי בבת שלי, שידעו לקדם אותה ולהצמיח אותה במקסימום. ובעיקר שיעזרו לה לשמור על התום והנקיות למרות הכל.