השיר
כי שירי הוא בת קול ברוח
מכתבי השלוח
מסילת חיי
געגועי
הד תפילותי
כי שירי הוא עלה ברוח
הנידף השכוח
הוא האור הרך הנפקח
בלילותי
הוא אתה ההולך אלי
בנדודי חולפות עלי
תמונות ונשמות
ושמות שמות
אתה בא והולך אלי
איי עלטה סביב
הלוואי שאתה מקשיב
אולי, אולי, אולי
אתה בא והולך אלי
בדרכי הולכים איתי
נופים וניגונים
ופנים פנים
אתה בא והולך אלי
יה דומיה סביב
והיה אם אתה מקשיב
אולי אולי אולי
אתה בא והולך אלי
כי שירי הוא משב הרוח
חלוני הפתוח
מעין כוחי
צחוק ובכי
קץ ייסורי
אתה בא והולך אלי
שירה ותפילה
השירה היא אחד הביטויים הגדולים ביותר של תפילה. האדם שאיננו מתפלל גם איננו שר. רק האדם היודע את סודה העמוק של התפלה, יודע גם לשיר.
שהרי מהו השיר? השיר הוא מכתב שלוח, מכתב עם תקוות, חלומות כמוסים, רצון למגע עם הא-ל...
השירה מבטאת אצל האדם צורך נפשי. לא תמיד המילים הרגילות שאנחנו משתמשים בהם מספיקות כדי להביע את התחושות שלנו. ניקח למשל את המילה אהבה: "משה אוהב לאכול שניצל" – איך אפשר לקחת את המילה אהבה ואחר כך להשתמש בה כדי לתאר מערכת יחסים עדינה שבין האדם ליוצרו? אם נדרש האדם לתאר תחושות ורגשות נעלים קשה להשתמש בשפה הרגילה. קשה גם להשתמש במבנה הרגיל של השפה. נדרשים לנו כל מיני אמצעים כדי לעדן ולסגנן את מה שברצוננו לבטא. השיר שונה מסיפור או מכתב בכך שיש בו אמצעים ספרותיים שונים. תמיד חשבתי שזו מכה שהנחיתו עלינו המורים לספרות, אבל מסתבר שזה משהו עמוק. אני לא יכול לדבר באותה צורה על חיי החולין ועל חיי הקודש. אני חייב לעשות הבדלה בשפת הדיבור ובשפת החשיבה כדי להגיד את מה שיש לי להגיד.
השיר שהבאנו מתאר, לדעתי, הרבה מאוד מתחושת התפילה, דווקא מתוך מיצר. כאשר אנחנו מרגישים איך יש "עלטה סביב" ואנחנו נודדים ומחפשים "תמונות ונשמות" נשאר הקול של השיר כאופציה יחידה לדו שיח. למרות שהשיר הוא "בת קול ברוח" יש מי ששומע אותו ומחזיר את ההד - והתפילה נענית, בדרך כל שהיא. התפילה לעולם מהווה לאדם מקור של התחדשות - "מעיין כוחי" - כי רק האדם שמתפלל הוא אדם ששר. רק האדם היודע כי מתוך האפלה יש מי ששומע אותו והולך לקראתו, יכול לשיר, לאלוקים.