שחנ"ש במוצ"ש: אני מפחד מאלוקים או מוולדמורט?

אני מפחד וחרד לכתוב את הפוסט הזה. אבל אני חייב לכתוב אותו, כי הוא מדבר על פחד וחרדה. ממי? אתם יודעים. לא, זה לא וולדרמורט. במחשבה שניה, אולי זה כן...? ניקיונות של חודש ניסן, הפרעה טורדנית-כפייתית וחיבוק אחד כשר לפסח

היהדות לא צריכה יח"צנות, נכון? אין אנשים מעונבים שעוברים בבתי הכנסת ואומרים: "גבירותיי ורבותיי, פורים מגיע וכדאי לכם להצטרף, יש אוזני המן! ציבור יקר, תתחילו לצחצח את החנוכיות כי חנוכה מעבר לפינה!". או שאולי הגבאים שמכריזים על החודש החדש ממלאים את התפקיד הזה?

בכל זאת, אם הייתי משקיע כמה מיליונים ביחסי ציבור של תורתנו, הייתי שם די הרבה מהסכום על פסח. כמה אימה ותשישות עולים בנו כשאנחנו שומעים שחודש ניסן הגיע? כל הבית, מכף רגל ועד בלטה- צריך לעבור טיהור מחדש. לנקות כל פינה, לצחצח כל מדף, להבריק כל ידית של ארון.

עם השנים, שמעתי כל מיני השוואות של ניקיונות פסח להפרעה הטורדנית-כפייתית- ocd. אבל יש משהו שהרבה אנשים לא יודעים על ההפרעה הנוראית והמוזרה הזו, שגורמת לאנשים לנעול את הדלת 17 פעמים ברצף, לנסות להגיד את הפסוק הראשון של שמע ישראל במשך 6 דקות וללכת על המדרכה בלי לדרוך על הצבע האדום. ואם דרכת- תחזור לתחילת הרחוב.

המוקד של ההפרעה הוא לא הפעולות הטורדניות, אלא החרדה. יש חרדה שמתעוררת אצל האדם (לפעמים חרדות מאוד מוזרות כדוגמת 'אם אני לא אגע בעמוד חשמל כל שעה עגולה- אחותי תמות'). האדם מתקשה לשאת את המתח העצום שבחרדה- ולכן הוא מבצע פעולות טקסיות שמרגיעות אותו.

אז בואו נלך רגע על ההשוואה. חלקנו מנקים כבר מפורים. חוששים שיימצא גרגיר חמץ בביתנו. אז מהי החרדה שעומדת מאחורי הכל? אני אומר משהו לא נעים, אבל כשמתחילים לדבר על הנפש- אומרים בקול את מה שהרגשת כל החיים. אנחנו חרדים מאלוקים. מה הוא יעשה לנו, אותו א-ל גדול ונורא, שרושם בפנקס כל מחשבה ודיבור שהגינו מאז עמדנו על דעתנו? איך הוא יגיב כשהוא יראה את החמץ שלנו? שהחמיץ והחמיץ ומסריח כמו עוון מעופש שכבר יושב פה כמה שנים, רקוב ומגועל.

ו-בום! האצבעות שלי יוצרות את המילים על המקלדת ומביאות איתן את אותה חרדה שאני מדבר עליה. איך אני מדבר על פסח? האם אני מרמז שיש בעיה עם הלכות חמץ? אני משווה את התורה להפרעה נפשית? והפחדים עולים ואני כבר מתחיל לדמיין איך אני נענש ומקבל איזו הפרעה בעצמי או שסתם אני אפספס איזה כזית לחמנייה ואעבור על איסור כרת. אבל פסח זה פה-שח והזדמנות לפתוח פה- לא רק על השבח, גם על הגנות.

(צילום: רותם חדד הלוי , קריאייטיב)

החרדות האלה מלוות אותנו בחיים הרוחניים שלנו. יש סדנת פסיכודרמה שהנחיתי כמה פעמים שעוסקת ב"המפגש עם האלוקים- באהבה או יראה". חלק מהמשתתפים מתארים את "האלוקים שלהם" בתור ישות שמבקרת, כועסת ומנסה לחנך אותם בדרך הקשה למשמעת ומוסר. כמה קשה לנקות את הדימויים האלה! כמה הנצרות בלבלה לנו את המושגים והחדירה לנו כאלה עיוותים! אני מפחד מאלוקים או מוולדרמורט?

פסח הוא ההזדמנות לצאת מהשעבוד של הדמיון ה'אלוקי' הקשה הזה ויציאה אל חירות- אל מפגש אמיתי עם אלוקים אוהב, מכיל. אבא שבשמיים שדואג יותר לעולמנו הרוחני והרגשי מאשר לנקודות השחורות שעל דף ההישגים שלנו. אלוקים שמבין שקשה, שמבין שנופלים, שמבין שאני פשוט לא יכול יותר ואני צריך טיפה להשתחרר...כי אני בנאדם. וזה גם החיסרון אבל גם הגדולה שלי, לא?

אז זה הזמן להיזכר ביציאת מצרים שבה הקב"ה אסף אותנו אל חיקו והגן עלינו מאויבנו...ומתוך האהבה הזו, עזר לנו לעבור תהליך של 49 יום, עד שבאמת היינו מוכנים לשלב הבא- של קבלת התורה וגם של יראת אלוקים אמיתית- יראת הרוממות. אבל לפני זה, אני מנקה את הבית רגוע, בודק טוב שאין חמץ בגודל זית ומחכה לליל הסדר כדי לקבל חיבוק אלוקי, כשר לפסח. ללא חשש חששות.