צליל מכוון / יצחק קלפטר

פתיחה

סעודה שלישית, בין השמשות, עוד מעט ויוצאת השבת. החברים נאספים במעגל, עוצמים עיניהם ושרים ניגונים ושירים שקטים, בעוצמה אדירה. חתונה, החתן והכלה מובאים מחדר הייחוד לרחבת הריקודים, וכל החוגגים שרים בדבקות את המילים לשירים הקצביים שהתזמורת מנגנת. מה יש באותם השירים השקטים והקצביים, שעושה את הפעולה הזו על הנפש? מהי הפעולה הזו שמדביקה את כולם לשמע הצלילים הללו? על זאת נענה בעזרת השיר הבא.

השיר

בואי הנה בואי לכאן,

אני שולח לך צליל מכוון,

אחרי שנים של חוסר וודאות.

בואי הנה אל המילים,

אל הקצב אל הצלילים,

מספיק חלום הפכי למציאות.

כשעץ בגן מלבלב -

זה לא כואב להתאהב.

לכן, עומד ומנגן.

בואי הנה בואי אתי,

כל-כך פשוט להיות מעשי,

נצא ביחד בטח נהנה.

שוברת לבבות קטנה,

אני שבור ללא תקנה,

וזו סיבה מספיק טובה -

אז בואי...

שיר הוא לא רק מילים

בפשטות, השיר מתאר לנו בקשה של מישהו מחברתו שתחזור אליו. כנראה שעד עכשיו הוא תקע את מערכת היחסים ביניהם, כשלא החליט אם להמשיך להתקדם במערכת היחסים הזו או לא. לאחר שנים של התלבטויות, שהביאו עמם תלאות ושברון לב, הוא החליט שהיא היא האישה של חייו. הוא מחליט את זה בתקופה היפה של השנה, האביב, כשהטבע מתחדש. אז הוא מחליט לחדש גם את הקשר ביניהם, לעבור שלב קדימה, ולכן, עומד ומנגן.

אני רוצה להתעכב טיפה על ההקשר הכללי, שבא לידי ביטוי בצורות עקיפות יותר בשיר. אני רוצה לדבר על הצורה שבה בן הזוג מנסה להחזיר את זוגתו. הוא מבצע זאת באמצעות הניגון. ולא סתם ניגון, אלא ניגון ממוקד מאוד במסריו וצליליו, ומכאן גם שמו השיר, צליל מכוון.

למה בוחר האיש דווקא בדרך הניגון והשירה, ולא בשיחה גלויה וממוקדת, במכתב מפורט, או בכל דרך אחרת שתוכל להעביר את המסר בצורה הברורה ביותר? מה מיוחד כ"כ בניגון והשירה, שדווקא בו בחר האיש להעביר את מסריו?

אפשר לומר, שהניגון והשירה הן דרכים להעברת מסר בכמה מימדים: מילים וגם הביטוי הקולי שלהם שבמנגינה. במכתב, רק קוראים את המילים, בשיחה רק שומעים אותם, אך בצורה רגילה. המנגינה נותנת נופך נוסף, רומנטי משהו, שאמור "לעשות את העבודה" ולהחזיר אותה אליו. נראה לי, שהנופך הזה, הוא משהו עמוק יותר, שעליו מתבסס כל אופי הניגון, משהו שמייחד ניגון על פני כל שאר דרכי העברת המסרים האחרים.

מנגינת הלב

נבחן לרגע את ההזמנה של בן הזוג לזוגתו. הוא מזמין אותה לחוות שלושה דברים שהוא מעביר לה: מילים, קצב וצלילים. שלושת הדברים האלה קשים לחוויה, היות והם מופשטים, ולכן במשפט האחרון, הוא מבקש ממנה: "מספיק חלום – הפכי למציאות". את הדברים האלה, שהוא נותן לה מעצמו, היא צריכה לקחת ולהפוך אותם למציאות חוויתית. למה הכוונה?

לפני חודשים אחדים, השתתפתי בחתונה של חברי שמשתייך לזרם חסידי ברסלב. במשך כל זמני הריקודים, החבר'ה רקדו יחד, אך מקרוב, כל אחד לחוד, עם צורות ריקוד המומצאות באותו רגע לפי הקצב, המילים, והצלילים שהתזמורת השמיעה, כל אחד לעצמו. אחד מחבריי הסביר לי שכל אחד רוקד איך שבא לו, כי כך הוא מבין את הניגון. הוא קולט את המיקס של הדברים שהזכרנו קודם, והוא ממחיש אותם במציאות. למשל, שיר איטי בקצבו, עם מילים חזקות וצלילים נמוכים, הוא רקד עם עיניים עצומות בחזקה, ידיים למעלה והתנועעות איטית. נכון, שאפשר לומר את זה על כל חתונה, אך הזכרתי את העניין של החתונה הזו דווקא, בגלל ניגון אחד שהתנגן שם, שמאוד מתקשר לענייננו. בשם ר' נחמן הולחנו המילים הבאות:

"נכון אתם אנשים כשרים, אך לא לזאת הייתה כוונתי. רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים!!!"

מה מיוחד בחיות היער שאין בבני האדם? הייחוד הוא הספונטאניות, שמאפשרת לחיות לנהום, לבטא את תחושותיהם ורצונותיהם, בעוד האדם כלוא במסגרות "מרובעות" שמגבילות אותו מ"לעשות שטויות". נכון, הוא אדם כשר, אך הוא לא עובד את ה' במציאות כמו שהוא חושב על כך בתוכו פנימה.

הניגון, עובד באותה הצורה. כשאדם מחבר ניגון, לא שיר רגיל אלא ניגון, הוא בעצם מבטא את כל תחושותיו, גם הלא מקובלות במקשה אחת. משמיעת הניגון אפשר לדעת מהקצב על רגשות האדם המחבר, אם הוא עצוב או שמח. מהמילים, אפשר להבין את המציאויות שבגללם הוא מנגן. מהצלילים (מנגינה), את ההרגשה הכללית שצריכים לקרוא בה את המילים.

איך שיר נולד

האם יש דרך ברורה ליצירת הניגון הזה, מנגינת הלב של כל אחד ואחד לעצמו? כשכבר מוציאים לאור את הניגון הזה – למי הוא מכוון – למי שחיבר אותו או למי ששומע אותו? ר' נחמן עומד הדברים הללו:

"...וזה שמנגן ביד על הכלי, הוא מקבץ ומלקט ביד את הרוח הטובה, רוח נבואה, מתוך עצבות רוח. וצריך להיות יודע נגן, שידע לקבץ וללקוט ולמצוא חלקי הרוח אחת לאחת, כדי לבנות הניגון, היינו השמחה. היינו לבנות הרוח הטובה, רוח נבואה, שהוא הפך עצבות רוח. כי צריך לעלות ולירד בידו על הכלי שמנגן, כדי לכוון לבנות השמחה בשלמות. ושהנביא שומע זה הניגון מהיודע נגן, אזי מקבל ממנו רוח נבואה, שקיבץ זה מידו מתוך העצבות רוח. וזה: "וניגן בידו וטוב לך" (שמואל א', י"ט). וטוב לך דייקא, שמלקט ומצרף הטוב מתוך הרע". (ליקוטי מוהר"ן, נ"ד, ב')

ר' נחמן מתאר לנו את השלבים ביצירתו של הניגון. ככלל, הוא אומר שיש בנפש האדם שני סוגי רוחות: טובה ורעה. את הרוח הטובה אפשר לתאר כדבר שמביא לידי קדושה, התרוממות הנפש, לנבואה ולשמחה. את רוח העצבות הוא מגדיר ע"פ רש"י כרוח שטות, רוח המביאה לידי עבירה. כשהמנגן לוקח את כלי הנגינה, ופורט עליו לפי הצלילים השונים, הוא בורר את ה"רוחות הטובות" המשמחות על פני רוחות עצבות-הרוח. כשהאדם מצליח לכוונן את המקורות הפנימיים שלו, ולהוציאם בצורה הברורה ביותר, השומעים משיגים את כוונתו, והנביאים ששומעים ניגון כ"כ טהור ועמוק שמורכב על יסודות השמחה שמביאה לנבואה, מיד לובשת אותם רוח נבואה כמו שנאמר על שאול. יוצא שמצד אחד הניגון מעלה את השומעים, אך מצד שני, אותו מנגן מרומם גם את עצמו על-ידי כך שהוא בורר את הרוחות הטובות שבתוכו, וע"י הניגון, הוא כביכול משתמש רק בהם.

לניגון שלי שלושה סוגים

פעם שמעתי מראש הישיבה שלי, הרב אהרן ליכטנשטיין שיש שלושה סוגי ניגונים: הראשון, זה ניגון עם מילים ומנגינה. השני, זה ששרים מנגינה ללא מילים (ני ני ני), שרמתו הרוחנית מבחינת האדם גבוהה יותר. הרמה הגבוהה עוד יותר הוא ניגון ללא מילים ומנגינה, דהיינו ללא ביטוי חיצוני כלל. לפי מה שאמרנו קודם, הדברים נראים ברורים מאוד לפי הסברו של ר' נחמן. הניגון פועל לבירור הניצוצות הקדושים שבנפש האדם מהפסולת בדמות רוחות השטות. ככל שלתהליך יש פחות ביטוי חיצוני, כך פעולתו בנפש הפנימית גדולה יותר, כי כמו שכבר אמרנו קודם, הניגון פועל בעיקר על האדם ששר, ופחות על השומעים, אא"כ הם מצטרפים ומשתמשים בזה לצורכיהם כנבואה, התעלות וכו'.

כשחושבים על זה, הפזמון של השיר הזה איננו הבית האמצעי שנכתב כאן כפזמון, אלא ניגון ממש (בשביל זה צריך לשמוע את השיר...). ניגון מהסוג השני, רק של המנגינה. דבר זה רק ממחיש לנו עוד יותר את הכוונה במילים "צליל מכוון", ניגון עם מנגינה מדודה שמבטאת את תחושות האדם כמו סוג הניגון השני, וגם מילים המכוונות את דעת השומע אותם, כמו הסוג הראשון של הניגונים. בעזרת ה' נזכה כולנו ליצור לעצמנו את הניגונים מסוג השלישי, על כל המשתמע מכך, תרתי-משמע.