כשתגדל תבין...
יש משפט שאני בטוח שכל אחד מאיתנו שמע לפחות פעם אחת בימי חייו: "כשתגדל תבין". שמענו אותו כשהתערבנו בשיחה של "מבוגרים" ושאלנו או אמרנו מילה שלא במקום. לא רצו לשתף אותנו בעניין הזה של הגדולים, וזה לא כזה טראגי אם חושבים על זה ברצינות. אף ילד לא לקה בדיכאון אם לא שתפו אותו בנושא השיחה המדובר. הבעיה העמוקה יותר היא, שאותו הילד – לא גדל לעולם. מה הכוונה? על העניין הזה אני רוצה לדבר באמצעות השיר הבא.
השיר
אור כחול כהה
זה עוטף אותך ברחמים
צף אתה הוזה
מרחף בעולמות גבוהים
אתה אולי יודע הכול
ורואה את הסודות גלויים
אתה ודאי רגוע מאוד
זה עוטף אותך ברחמים
נח בתוך אמך
היא תיתן לך תמיד הכול
כשיבוא יומך
יש לך תמיד לאן ליפול
בסוף אתה תצא לעולם
ומיד אתה תרגיש כאב
אור חזק יכה בפנים
ואתה מתחיל להיות רעב
אל תמהר
אל תמהר לצאת
אל רגע האמת
אל תישבר
בסוף תצא אלי
כשאקח אותך בזרועותיי
אני תמיד אוהב
זה ודאי יכאב
כי אפילו אם האל שומר
בחוץ זה לפעמים בוער
שוב אתה בועט
כבר אבדה לך הסבלנות
בתוכי נובט
ורוקם לעצמך זהות
בסוף אתה תצא לעולם
ומיד אתה תרגיש כאב
אור חזק יכה בפנים
אעטוף אותך ברחמים
אל תמהר...
כשאתה היית בשא"ש (בבטן של אמא שלך)
כותב השיר מתאר עובר ברחם אמו שצף לו במי השפיר שברחם, לומד תורה עם המלאך בעולמות גבוהים, ומכיר את כל הסודות שאמו שומרת בבטן. העובר חי חיים רגועים: אמו דואגת לו לאספקה ישירה של מזון ושתייה, ונושאת אותו ממקום למקום. הוא חי במציאות הכי נוחה. הכותב מציע לו שייקח את הזמן עד "הפריצה הגדולה" מהרחם לאחר תשעה חודשים. למה? כי המציאות בחוץ לגמרי לא תואמת את המציאות הנינוחה אותה הוא מכיר. היא כואבת ובוערת, לא נשמעת כמו מקום שכדאי לגדול בו.
העובר הזה, בניגוד לכל העצות המקדימות דווקא מחליט "לשבור למטה" ולהקדים את היציאה המתוכננת. יש לו גוף שמתפתח מיום ליום, והוא כבר החליט שהוא יוצא, כי הספיק לו להיות כלוא בחושך בפנים. הוא בועט ומאבד את סבלנותו. הכותב מרגיע אותו ובאותה נשימה אף מפחיד: "בסוף אתה תצא לעולם ומיד אתה תרגיש כאב". אם תרצה או לא תרצה בסופו של דבר תצא לעולם, אבל היציאה כואבת. כ"כ כואבת, שההרגשה הראשונה אינה שמחה עם חיוך גדול המרוח על הפנים, אלא תחושה של רעב המלווה עם בכי תמרורים...
הילד הזה הוא אני
זוכרים שכתבתי קודם שהילד הזה שנכנס לשיחת המבוגרים לא גדל לעולם? מציאותית, הפירוש הזה לא נכון. הרי כולנו נולדנו תינוקות, ומאז התפתחנו פיזית ונפשית. עברנו הרבה תחנות בחיים, שהיו בד"כ זהות אצל כולם: היינו במעון, בגן, בביה"ס, תיכון, ישיבה/שירות/צבא והלאה. כל מעבר כזה בין תחנה לתחנה שיקף בגרות נוספת, וגם אם לא רצינו להגיע אליו, הגענו, כמו השורה בשיר: "בסוף אתה תצא לעולם" – אם תרצה או לא תרצה. היו לנו עוד "תחנות" שהשוני ביניהן לקודמות הוא, שהן לא תחנות חובה בחיים. אפשר להתבגר גם בלעדיהן. התחנות האלה נבעו מרצון פנימי לבטא משהו שלנו. המצבים שאני מדבר עליהם היו זקוקים להגדלת ראש, ובהחלט הייתי יכול להמשיך את חיי בלעדיהם: הקמת פרויקטים גדולים, הדרכה, התנדבויות רציניות וכו'. מה שמשותף לשני סוגי המצבים, שלפני שמתחילים אותם, בד"כ מתייעצים עם שני סוגי יועצים:
אבא ואמא – הורים זה שם קוד לכל האנשים שבאמת מכירים אותנו ולפני השלבים המרכזיים הקבועים שואלים בעצתם. הם מייעצים לנו מה כדאי לעשות. ההדרכה הזו נובעת מההכרה אותנו, ומהרצון הכן לעזור לבחור את הדבר הנכון ולעשות אותו על הצד הטוב ביותר.
"מקטיני הראש" – האנשים האלה ינסו להניא אותנו מביצוע הרעיון אותו רצינו ליישם. מדובר על דבר שהגינו ויזמנו, ואנו עומדים להוציאו לאור. אותם אנשים מראש אומרים שחבל על המאמץ, על ההשקעה, זה לא ילך, ו"שהם כבר היו בסרט הזה", ושכדאי להקשיב להם. מעניין שאותם "מקטיני ראש" הם לפעמים אנחנו, כשאנחנו לא מאמינים ברעיונות שלנו רגע לפני הביצוע, כי פוחדים מעבודה קשה מחד, ומאי ההצלחה מאידך.
שתישאר צעיר לנצח
לפני התלבטות גדולה בחיים אני חושב שכולנו שאלנו את ההורים ואת החברים הקרובים שלנו מה כדאי לעשות, כי הם באמת מכירים אותנו. כדאי לשמוע לעצתם בעיקר בתחנות הקבועות שבחיים, כמו שכתבתי קודם. זה מה שעולה משורות השיר שמתארות את הדאגה הכנה שמרגישים ההורים לילדיהם: "כשיבוא יומך (לקבל החלטות באחת מתחנות חייך) – יש לך תמיד לאן ליפול". אני לא מדבר על מצבים כאלה. הילד שלנו לא גדל, כי כל הזמן הוא מושפע מקבוצות שאומרות לו – "חכה שתגדל...". לפחות פעם אחת היה לנו רעיון מצוין שלנו שהיינו בטוחים שהוא יצליח. פתחנו את כל שלבי הגשמתו בכוחות עצמנו, ורגע לפני הביצוע, ניסינו לשתף אנשים נוספים. במקום לעודד, הם הוציאו לנו את הרוח מהמפרשים. אנשים כאלה, פשוט משביתים את היצירה והמחשבה המקורית, המעניינת, האישית. מבחינתם, עדיף לא לנסות לחדש, כי למה להיכשל בכלל?
מה קורה בעבודת ה' שלנו? לא פעם ניסינו להנהיג לעצמנו מנהגים חדשים, והתגובות של החבר'ה גרמו לנו לבטל אותה. הרב קוק מתייחס לעניין זה:
"ההבנות השונות בדעת אלוקים, יש לכל אחת מהנה מקום בסדרי החיים. ותכונת הנפשות חלוקות הנה זו מזו בדבר ההכנה של כל אחת מהן, לאיזה דרך של הבנה תהיה נמשכת. אין אדם יכול לרדת לסוף דעתו של חברו בדעת אלוקים הפנימית שבקרבו, וההשוויה החיצונית על ידי שיווי הדיבורים ואופני ההרצאה, ושיווי של דרך החיים, נוגעת רק בשטח החיצון של הדעה, אבל בפנימיותה היא תמיד מחולקת ועומדת בכל אחד שבבני האדם בצורה בפני עצמה". (קובץ א', כ"ג)
מה שהרב קוק כותב, זה שלכל ביטוי של מחשבה רוחנית יש קיום. היות ובני האדם שונים באישיותם, יש לכל אחד מחשבה עצמאית ושונה אך זה לא אומר שמחשבתו של אדם פסולה מיסודה. להפך, זהו ביטוי המחשבה האלוקית עצמה כפי שאותו האדם מבין.
אני מאמין באמונה שלימה
אני כן מאמין בזה שאדם צריך להיוועץ באנשים מבוגרים ממנו לפני שהוא מקבל החלטות שעשויות להיות גורליות. בשביל זה יש אבא ואמא וחברים קרובים, כאלה שמכירים אותי ויודעים מה יכול להיות טוב בשבילי, ומה לא מתאים לי כלל.
אני גם מאמין שיש מצבים שאסור לשמוע לאנשים מסוימים. אנשים כאלה שלא יכולים להסתכל כמה צעדים קדימה, לזרום אתי, לעודד, לתמוך, אלא יעדיפו ללכת לדרך הקלה – להגיד שזה לא יצליח. זה בד"כ נשמע ככה: "אתה עוד צעיר לזה, חבל שתתאכזב...אנחנו בסרט הזה כבר היינו...". אותו הדבר קיים בעבודת ה' שלנו, כשמעירים לנו על דברים לא רגילים שעשינו, משהו אישי שלנו מנבטא את הרצון הפנימי שלנו. אלו דברים ומעשים אישיים, הנובעים מעצמנו. רעיונות שהם שלנו, ורק אנחנו חשבנו עליהם, ויש לנו רצון כה עז להגשים אותם.
חשבתם על זה שהשיר מתאר אדם שנולד, "ורוקם לעצמו זהות"? זהות שהיא שלו בלבד, הוא מעצב אותה, והרעיונות הם שלו כי הם באים ממנו. רעיון דומה מאדם אחר יהיה שונה בתכלית כי הוא בא מאישיות אחרת לחלוטין. כל אדם ייתן את הדגשים שלו, מה שיותר קרוב לליבו, מה שהוא נולד איתו. עלינו לדעת להקשיב במקומות הנכונים, אולם ישנם מצבים בהם עלינו לסמוך על החושים הפנימיים שלנו וללכת הלאה ללא תשומת לב לקולות המייאשים מראש.
בהצלחה!