עוז וגבורה

בשבוע שעבר עסקנו באמונה ובחשיבותה להמשך הדרך. מלבד האמונה, דרכנו צריכה להיות דרך של עוז וגבורה - "ממשיכים בעוז ובאמונה". מהי הגבורה? מדוע היא חשובה להמשך הדרך? כולנו מכירים את המשנה: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו, ומושל ברוחו מלוכד עיר" מה בעצם בן זומא מנסה לומר לנו? האם הוא בא כדי לקבוע את רמת הקושי של פעולות שונות - לפעמים קשה יותר לכבוש את היצר מאשר לתת לו לפרוץ, לכן הכובש הוא הגיבור? אני חושב שכן, אך ניתן למצוא כאן נקודה נוספת. הריה"ל, ב"כוזרי", מסביר מי הוא ה"חסיד" ומגדיר אותו כ"מושל":

"החסיד הוא הוא המושל, שהרי כל חושיו וכוחותיו, הנפשיים והגופניים, סרים אל משמעתו. והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש, כמה שנאמר -'ומושל ברוחו מלוכד עיר'. והוא האיש הראוי לשלוט, כי אילו עמד בראש מדינה היה נוהג בה בצדק כשם שנהג מנהג צדק בגופו ובנפשו. הוא קורא לעדתו, כאשר יקרא המושל הנערץ לחילו הנשמע לו, כי תבוא לעזרתו במאמציו להידבק במדרגה שלמעלה מזו שהשיג".

כיצד מושל מדינה אמור לפעול למען מדינתו? הוא צריך, קודם כל, להכיר את הכוחות ואת היכולות העומדים לרשותו וכן את האזרחים וצרכיהם. אח"כ מגיע שלב הקישור. המושל צריך לבחון כיצד הוא יכול להשתמש בכוחות (גופי שלטון, כספים וכו') כדי לענות על הצרכים בצורה הטובה ביותר. כך גם באדם המושל בעצמו. "הכובש את יצרו" הוא לא אדם שמדכא ומכניע את יצריו וכוחותיו. להפך, הוא יודע שיש לו כוחות ויצרים ושהוא צריך להשתמש בהם. אך הוא גם יודע שאם ייתן לכל אחד מהם לפרוץ ללא שליטה הוא לא יוכל להשיג דבר, שהוא צריך להשתמש בכל כח וכח במידה הנכונה ובצורה הנכונה כדי שיוכל להשיג את מטרותיו ולהיות אדם טוב יותר.

בזמן ההתנתקות ובתקופה שלפניה נשמעו דיבורים רבים על הכוחות הגדולים שהציבור הדתי לאומי מגלה. ואכן, כוחות גדולים גילה הציבור שלנו. הנחישות וההקרבה של בודדים ומשפחות שלמות למרות התנאים הפיזיים והנפשיים הלא פשוטים. המאבק, שלמרות נחישותו, נעשה בצורה כל כך יפה, למעט גילויי אלימות שוליים. ה"פנים אל פנים" שהבהיר שאין אנו מתנתקים, חס וחלילה, משאר העם. ודאי שתמיד יש לאן לשאוף, תמיד יש מה לשפר, אך כוחות נפש בהחלט התגלו. השאלה היא מה עושים עם הכוחות האלו עכשיו, לאחר ההתנתקות? כיצד מתנהגים בגבורה ומכוונים את הכוחות אל משימות העתיד?

אור ואש

בעניין נרות חנוכה נחלקו בית הלל ובית שמאי. ב"ה אומרים - "מוסיף והולך", כלומר בכל יום שעובר מדליקים נר נוסף. ב"ש אומרים - "פוחת והולך", מתחילים בהדלקת שמונת הנרות ובכל יום מפחיתים נר אחד. הרב זוין זצ"ל, בספר "לתורה ולמועדים", מבאר את הדברים על דרך הדרש:

"האור משמש ביטוי לנר מצווה ותורה אור. אור הנשמה צריך לחדור לתוך כל הפינות הנידחות של האדם, כשבני אדם יאירו את נפשם הם, יתרומם אף העולם כולו. האש מסמל את ביעור וכיליון הרע. ודאי, אנו זקוקים לשני הכוחות, לאש ולאור. אבל נחלקו שני הבתים, של שמאי והלל, איפה להעמיד את הדגש החזק, ובימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, היו שתי התופעות הללו: אור ואש. בתחילה השתמשו החשמונאים באש הקודש לבער ולכלות את הטומאה של תרבות היונים שהשתלטה בארץ ואח"כ באו בניך וטיהרו את מקדשך ובית הלל לדרכם, סוברים - הזיכרון הוא לאור. ודאי, היתה המלחמה נחוצה, אבל אין עושים מזה סמל ופולחן, אין האמצעי הזמני הופך למטרה תכליתית. לא זהו הלקח לדורות. הלימוד לדורות הוא האור, אם העיקר הוא שריפת הרע וביעורו, הרי כל מה שהאש שורפת יותר,הולך ופוחת יותר הרע המתבאר - הולך ופוחת. ואם הזיכרון הוא האור - מוסיף והולך".

אם ניקח את הרעיון העומד מאחורי דברים אלו, נבין שכשם שהמושל בתיאורו של ריה"ל משתמש בכל כוחותיו בכדי להשיג את המטרה המסוימת שרוצה להשיג באותה עת, כך גם אנו צריכים להתאים את כוחותינו למטרות השעה. לפני שתוכנית הגירוש התבצעה, חלק מכוחותינו הופנה לניסיונות ביטול התוכנית. ההרגשה הייתה שכרגע יש צורך באש המכלה. אין אנו מתחרטים על כך, טוב שכך עשינו, לעיתים אי אפשר להסתפק בהוספת אור אלא צריך לצאת כנגד מה שנראה כדבר רע, לנסות להאבק בדבר עוול בדרכים הראויות. אך צריך לזכור שלאחר האש השורפת, מגיעה תורה של האש המאירה, שמעבר לזיכרון החשוב של הגירוש, עמ"י זקוק לבנייה מחודשת,לעלייה מחודשת.

כיצד עושים זאת? קודם כל בהפנמת הדברים ואח"כ בעשיית מעשים. כחברים ומדריכים בבנ"ע, חשוב שנתחיל קודם כל בעשייה בשבטים ובסניפים.