החולמים אחר השמש
לפעמים עוטפת אותנו תחושה כאילו מצמררת, שחודרת לעצמות, מין הארה כזו. זה קורה לנו בד"כ כשמשום מקום צץ לנו רעיון גאוני, שיכול לשנות לנו את מה שאנחנו מכירים לחלוטין. למה אני מתכוון? שכשבאמצע דיון הרוחות מתלהטות וכל צד אוחז בדעתו, עד שלנו הקטנים, נופל האסימון ואנו משחררים את ההוכחה הניצחת לשיטתנו. זה יכול גם להיות בעת ביקור במקום שדורש השקעה מרובה בפיתוחו, ולאחר זמן אתם רואים בחזונכם איך המקום צריך להיראות, והכול נהיה ברור ולא מסובך בכלל.
יש סוג של אנשים, שהדברים שתיארתי קודם, זורמים להם "חופשי-חופשי". הם אנשים "חולמים". לא אנשים שישנים רוב זמנם, אלא אנשים שיש להם ראייה עתידית רחבה ומלאת רעיונות. אדם כזה הוא אדם מאוד פתוח, זורם, שלא מעניינים אותו הפרטים הקטנים של הרעיון, אלא התכלית הסופית השלימה. יש לו את היכולת לראות למרחוק את העתיד, ולממש אותו בהווה.
השיר
אתה רואה דקלים?
דקלים איני רואה!
אתה רואה גמלים?
גמלים איני רואה?
אולי לפני עיני לרגע צל עבר -
איני רואה דבר איני רואה דבר.
סימן שעוד לא הגענו
והאופק עוד רחוק
ולבך עודו פתוח לארבעת הרוחות
וצריך להמשיך ללכת
וצריך להמשיך לצעוד
והדרך עוד מושכת ארוכה
אתה רואה אדם בצל התאנה?
איני רואה אדם בצל התאנה!
אולי בצל הגפן שם מנוחתו?
איני רואה דבר, איני רואה אותו.
אתה רואה עצי זיתים ושדי חיטה
ואיך שביניהם פורחת השיטה?
אולי אני בגלל השמש מסונוור -
איני רואה דבר, איני רואה דבר.
סימן שעוד לא הגענו...
אולי אתה רואה בנות בכלי לבן
יוצאות אל בכרמים עם אהובי ליבן?
אולי אתה רואה בדרך ליהודה
אישה יפהפייה צועדת לבדה?
איני רואה בנות, איני רואה כרמים
עובר אני ביעף יבשת וימים
יומם וליל האש בעצמותיי תבער
איני רואה דבר איני רואה דבר
סימן שעוד לא הגענו...
שני אנשים הלכו בדרך
השיר שלנו הוא בעצם דו-שיח בין שני הלכים. אחד שואל שאלות, והשני עונה, וברוב הפעמים תשובתו שלילית. מהבית הראשון של השיר נראה, כאילו הם מטיילים במדבר (גמלים). האדם הראשון, שנראה לי כ"חולם", כבר רואה בעיני רוחו את נווה המדבר שאליו יגיעו כדי לפוש מהדרך הקשה של המדבר, אך חברו, שבניגוד אליו איננו "חולם", ממשיך להישאר במציאות העגומה, ומנסה לשכנע את עצמו בזלזול שאולי משהו הסתיר לו את ה"פטה מורגנה" שקרתה בדיוק לשנייה כשחלף מעליו צל, וחברו הצליח לראות את נווה המדבר.
אם כן, יש לנו בשיר שני סוגי אנשים. האחד חולם, שעליו הרחבתי לעיל, והשני אדם ההפוך לחלוטין, הוא חי אך ורק את הדרך ואינו רואה את התכלית והמטרה בעיני רוחו. אולם, הוא נחוש להמשיך ולצעוד, והוא פתוח לשינויים (ליבך עוד פתוח לארבע הרוחות).
הרהורי תשובה
הדבר היחיד שמשתנה הוא תגובתו של בן הלוויה. מזלזול כמעט מוחלט בהתחלה, של "פטה מורגנה" שמסנוורת אותו תדיר להצטרפות לחלום של חבירו.
הבית האחרון חדור בהרגשת שליחות, יומם ולילה האש בעצמותי תבער, ההלך השני מוכן גם להצטרף לחולמים, אע"פ שכרגע הוא עדיין אינו רואה דבר.
היינו כחולמים
נחזור לרגע לאדם החולם, ונתאר אותו הפעם כמו שהשיר מתאר אותו. הוא נמצא במסע ארוך, קשה ומייגע. יש אנשים מהצד שמנסים רק לחבל במאמצו להגשים את חלומו ע"י ייאוש וזלזול בדרכיו המשונות. אך הוא בשלו. הוא ממשיך בכל הכוח קדימה, ו"לבו עודו פתוח לארבעת הרוחות" הוא מנסה להפיק את מירב התועלת מהקיים ומנסה לקבל השראה לרעיונותיו מכל הסובב אותו מכל הכיוונים. בהתלהבותו הוא מצליח לסחוף אחריו גם את חבירו. משהו פנימי בתוכו אומר לו להמשיך לחלום ולהמשיך את מסעו הלאה, אל המרחב, המטרה עוד מחכה...
תחושה של שליחות
המשהו הזה שמפעם בו, הוא רגש עמוק שלא כל האנשים מרגישים בו באותה הצורה. זוהי מן תחושה של לקיים את מה שאני, למצות את תפקידי בעולם. למלאות את השליחות שלשמה נולדתי בעולם הזה, במצב הזה, במקום הזה. הרב סולובייצ'יק בספרו "ימי זיכרון" כותב על שליחות:
"שליחותו של הקב"ה לאדם היא בבחינת דבר שאינו קצוב בזמן - היא שליחות מתמדת. מזמן לזמן מקבל האדם תפקידים חדשים ומעשים חדשים. זוהי שליחות לכל החיים, והיא מסתיימת עם המוות".
הרב סולובייצי'ק כותב שלכל בנאדם יש תפקיד בעולם שלשמו הוא נשלח לעולם. השליחות אינה נגמרת כי אם בהסתלקותו של האדם מן העולם, כשלמעשה תמה שליחותו. הוא יכול לפרוש את שליחותו לאורך זמן רב, אך יכול להיות שכך לא יספיק להגשים את כל המטרות ששליחותו טומנת בחובה בשבילו. הרב סולובייצ'יק ממשיך וכותב לכל אלו שחושבים שעשו די והותר בעולם, ואין עוד מה לשנות:
"ועוד עניין אחד: לעולם אסור לו לאדם לחשוב, כי הוא השיג את הכול. אין האדם יכול בכלל למלא את שליחותו במלואה. בתחום המדע, הדעת והחכמה מוסיפות והולכות, ככל שרבים ההישגים; הידיעה גדילה עם גידול המאמצים. ככל שהאדם יודע יותר, כך הוא מבין פחות את המציאות. שעה שלעם הארץ ולבור הפשוט העולם מובן יותר, הרי למדען הגדול, עולם זה הוא מיסתורין. והדברים האלה - יש להם השלכות גם לעניין השליחות".
סוף דבר
הדרך הכי טובה לסיים היא עם מילותיה של נעמי שמר עצמה:
סימן שעוד לא הגענו, והאופק עוד רחוק
ולבך עודו פתוח, לארבעת הרוחות
וצריך להמשיך ללכת, וצריך להמשיך לצעוד,
והדרך עוד מושכת, ארוכות...