הבהרה קצרה
אנו מוצאים לנכון לציין כי עניינו של השיר רחוק מאוד מחיי תורה ומצוות וודאי אינו עולה בקנה אחד עם העקרונות שהתורה מציבה לנו. אולם, מצאנו בשיר נקודה מסוימת שניתן ל'גייר' ולאמץ בחיינו, בחינת 'העלאת הניצוצות' ממקום הטומאה, וה' הטוב יעזור בעדינו.
הקדמה
קרה לכם פעם שניסיתם להרשים מישהו בכל דרך אפשרית והוא פשוט לא התייחס אליכם? גם כשהיה נדמה לכם שניסיתם את כל הטריקים והשיטות, הוא עדיין לא שם לב אליכם. הסיטואציה הזו עומדת במרכז השיר הבא. השיר שלנו מתאר סיפור חיים של אוהב, שלא מצליח לספק את לבה של אהובתו, למרות שהוא באמת מנסה בכל כוחו. נקרא את השיר:
השיר
והירח היה מלא כל הלילה
וזה משאיר אותי למעלה
תכתוב על ארבע קירות ברגע
ולא די לה.
גל של הזיות בטבע
מאבד מציאות לרגע
איך בסוף היא תמיד חוזרת לעצמה
ולא די לה.
פתאום שנדמה שהשחר לא יפציע לעולם
עוד אור עולה, זיכרון ישן
פתאום שנדמה שהשחר לא יפציע לעולם
עוד אור עולה ומראה לאן
סיגפו זה חם וזה פוגע
לא את הכול אתה יודע
זה אותו האור שתמיד ליווה אותך
ולא די לה.
פתאום שנדמה...
היא חזרה משם כדי להשלים לה את המעגל שלה
אל המעיין בא גדי בא גדי קטן
היגיון של אגדה היא מרגישה כמו ילדה קטנה
בשדה גדול של הבנה, טהורה.
פתאום שנדמה...
מה אתה בכלל יודע על אהבה
הבית הראשון מתאר סיטואציה של טיול לילי מאוד רומנטי, לאור הירח המלא, שמסתיים באיזו בקתה או באיזה חדר רומנטי, כשכל קיר מארבעת קירות החדר מתאר את אהבתו אליה בצורה כזו או אחרת, והיא, לא מספיק לה. זה לא מה שימשוך אותה אליו לתמיד. חברינו לא מתייאש, ולאחר שהרומנטיות הרגילה לא עבדה במציאות הרגילה, הוא מנסה לעקוף אותה עם סמים יחד עם חברתו. בתוך ההזיות והתחושות הממריצות שהסם ייתן, הוא בטוח שהיא תיפול ישר לתוך זרועותיו. אך היא, דווקא חוזרת למציאות מאוד מהר, ושוב, הולכת ממנו. זה לא מספיק לה כדי ליפול ישר לזרועותיו.
במר גורלו, הוא נשאר לבדו, בחשיכה, ללא מבוקשו - חברתו. בייאושו מכך שלעולם הוא כבר לא יצליח לשבות את ליבה, הוא מקווה שהשמש שעתידה לזרוח תוך כמה שעות לא תזרח, כי מה הטעם ליום הבא אם הוא לא הצליח לזכות באהבתה? פתאום, זיק זיכרון בוקע מתוך נפשו, ומזכיר לו בעצם למה הוא כאן, בודד בחשיכה - בגללה. כי הוא אוהב אותה. השמש מתחילה אט אט להפציע, וכבר יש לו תכנית פעולה חדשה...
בשביל זה יש חברים
במה הוא נזכר? מה השמש מראה לו? את זה מתאר הבית השלישי, בדברי חברו שבא לנחם אותו בבדידותו שבחשיכה. הוא מדבר איתו על "סיגפו" שם החיבה/כינוי של חברתו. הוא כבר מכיר את שניהם. סיגפו היא אדם חם ופוגע. מצד אחד מאוד חמה - אוהבת ותומכת, ומצד שני פוגעת - צינית ודורסנית. הוא יודע שחברו, שכ"כ אוהב אותה, ניסה כבר כל דרך אפשרית להגיע אל ליבה, כי היא האור שתמיד הולך איתו, והוא עוד לא התייאש מלגרום לה לאהוב אותו. אבל חברו הטוב מציע לו גם את הדרך ההפוכה שנראית לו לנכון - לעזוב אותה, כי היא "לא די לה" בכל מאמציו.
אהבה ממבט ראשון
אז מה הסיפור של סיגפו? מה גורם לה להיות כ"כ "רעה" לחברינו? את זה מתאר הבית הרביעי. סיגפו היא מסוג האנשים שבשבילם האהבה צריכה לבוא ממבט ראשון. משהו מאוד אישי, ומאוד אמיתי. היא חזרה מהיכן שחזרה כדי להתמסד, לאהוב מישהו, אבל לא בכל מחיר. היא מוכנה להכיר את המאושר בצורה ספונטאנית בלבד. ממש כמו יעקב ורחל על הבאר, כשבא הגדי הקטן לשתות, ויעקב פגש את רחל לראשונה ומאז נוצר ה"קליק" ביניהם. את המציאות האגדית הזו, שקליק כזה יכול לקרות לכל אחד ואחת מאיתנו, היא מרגישה בכל אחת ואחת מעצמותיה, בהבנה אמיתית, נכונה, וטהורה. אין לה ראש לחיזורים נואשים. או שיש לבחור את זה, או שחבל לו על הזמן.
אין דבר העומד בפני הרצון
לאחר שהרחבנו מאוד בשני סוגי האנשים שיש לנו בשיר, נראה לי שהגיבור מבין שתי הדמויות הוא הגבר, שממשיך ומנסה לזכות באהבתה של סיגפו גם כשהוא שקוע בבדידותו. המצבים האלה של החיזורים שאינם מתקבלים קורים לנו לא אחת בזמן התפילה. כמה פעמים יצא לנו להרגיש שהתפילה שהתפללנו לא באמת יצאה לנו כמו שרצינו, ז"א לא התקבלה לדעתנו כמו שרצינו? לפעמים קורה אף יותר מזה - איננו מרגישים את הרצון להתפלל "כי אין לי כוח לזה עכשיו". בפנים עמוק, זה נובע כנראה מאיזה דחף שאומר - "היום לא ילך לי להתפלל" או גרוע מזה: "מי אמר שיקשיבו דווקא לי מכל התפילות?" על זה עונה לנו ר' נחמן בשיחות הר"ן:
"דע שזה בעצמו שהם מתייגעים ולהוטים לעשות איזה עבודה או לקדש עצמו באיזה קדושה...זה הוא בחינת קורבנות בבחינת "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה" ואיתא בתיקונים שזה בחינת תפילה שהיא בחינת קורבנות. היינו כשרוצים להתפלל ואין מניחים אותו ומבלבלים אותו בכמה מיני בלבולים והוא צריך לכמה יגיעות בשעת התפילה. ואזי אפילו אם אינו זוכה להתפלל כראוי, אע"פ כן היגיעה בעצמה שמיגע עצמו בכל כוחו ומוסר נפשו להתפלל כראוי...וכמו כן בכל העבודות והקדושות שאדם רוצה לקדש עצמו אע"פ שאינו זוכה חס ושלום לקדש עצמו כראוי...על כן על האדם לעשות את שלו תמיד, לייגע עצמו בעבודת ה' בכל מה שיוכל...אע"פ שקשה עליו מאוד...אע"פ כן עליו לעשות מה שיוכל וה' הטוב בעיניו יעשה".
(שיחות הר"ן, י"ב).
העיקר הכוונה
לתפילה בפרט ולעבודת ה' ככלל, יש תמיד הפרעות, עד שלפעמים הטורח כ"כ גדול, ולא רוצים לעשות זאת, בגלל הקושי הכרוך בדבר. כמה פעמים ניסינו להגיד ברכת המזון בכוונה, ויצא שב"פותח את ידך" הגענו לפסוק הזהה שבאשרי בגלל סביבה שהוציאה אותנו מהריכוז? או סתם כי לא היינו מרוכזים. איזו הרגשה מעצבנת!
אומר ר' נחמן: ההרגשה הזו של הקושי בתפילה בפרט ועבודת ה' ככלל, היא כ"כ גדולה עד שזה בחינת "כי עליך הורגנו כל היום". הורגנו, לא פחות. ההרגשה היא שכ"כ רוצים להתקרב, ולא הולך. לא מתחברים ומרגישים אכזבה כ"כ גדולה, עד שלפעמים, במצבי התעלות גדולים, ההפרעה הקטנה הזו שמוציאה מהכוונה כ"כ מרגיזה עד שחושבים שהכול היה לשווא. אבל ר' נחמן גם אומר, שאין מה להתייאש מזה, כי הכוונה לא הולכת לשום מקום, ועל האדם לעשות כל שביכולתו למען המטרה הזו, וה' הטוב בעיניו יעשה.
לא בטוח שהבחור שבשיר יזכה לראות את חלומו מתגשם, דהיינו לשבות את לב אהובתו. חשבתם על זה, שגם הוא מבקש למות כי היא לא נענית לחיזוריו המרובים? כנראה שחיזורים רבים שלא נענים הם באמת בחינת "כי עליך הורגנו כל היום"...
הוא השקיע הרבה, ובטוח שעוד ישקיע הרבה, וסיגפו שבטבעה צריכה את הקליק, את "אביר החלומות" ש"יעשה לה את זה", לא בטוח שתיענה לחיזוריו. אבל אנו, מובטחים אנו כבר ששערי תפילה אינם ננעלים, וכל תפילותינו מתקבלות ועושות הרבה רעש בשמים. לא צריך לחכות לניסים שייקרו או להארה שתגרום לי להתפלל. צריך להתפלל כי זה צורך טבעי. והעיקר הכוונה.