לא פעם קרה לנו שרצינו לומר משהו, אבל לא היה לנו את האומץ לומר אותו, אז שלחנו מישהו שידבר בשמנו. אותו הדבר כשהיינו צריכים לבצע דבר מורכב שדורש השקעה רבה, או לעשות את אותו הדבר עם קיצורי דרך, רק שההבדל הוא שעכשיו עושים את החיקוי של הדבר הרצוי. לדוגמה, המורה נתן עבודה להגיש. אפשר לדגור על ספרים, לחפש מקורות ולבצע ראיונות בנושא הנתון. ואפשר למצוא אתר באינטרנט, לגזור, להדביק ושלום על ישראל. איזו דרך עדיפה? על זאת ועוד נדבר בניתוח של השיר הבא.
השיר
היא התחתנה והיא מאושרת
למרות שבעלה היה מן שד ופרד
כל הזמן מצוברח קבוע
והוא אפילו לא אומר מדוע
שלוש שנים שהיא מקבלת
מגבר זר מתחת דלת מכתבי שירה אליה
הם מאירים את עלומיה.
מי זה כותב לך ילדונת גלי מי שולח
זר פרחים סגול כשהאביב פורח
מי בתשיעי בכל נובמבר
בלי ברכה, בלי שם או רמז
שולח לך סיגליות בזר קשור בסרט.
לילות שלמים שהיא לא נרדמת
עליו בהקיץ היא חולמת
הוא בטח גבר עם לב רומנטי
נשמה טובה עם חיוך סימפטי
שלשו שנים הוא סובל בשקט
כן לפעמים היא צועקת
ומה אם בעלה יודע
היא מסתירה את מכתביה.
כשבעלה חוזר הביתה עייף מהעבודה
זורק מבט שואל למטה
הוא לא אומר כן והוא יודע
אם היא תדע בטח תשתגע
כן, זה הוא שכותב אליה
הוא האהוב, הוא חלומותיה
ומה אם בעלה יודע
היא מסתירה את מכתביה...
אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה...
בשירנו מתוארת מערכת יחסים מאוד מורכבת: זוג נשוי יותר משלוש שנים, כשלפחות האישה מאושרת, והבעל מתואר כ"שד ופרד" – בלתי נראה ועקשן. הוא מסתובב ללא מצב-רוח בבית, ולא עונה לשאלותיה של אשתו מאיפה "צנח עליו" הדיכאון, שהרי היא לא התחתנה אתו ככה, עקשן ועצבני. האישה הצעירה ("ילדונת") נמצאת אף היא בסחרור מחשבתי. מצד אחד, היא נשואה למי שהיא אוהבת, שלא בטוח שהוא מחזיר אהבה. מצד שני, מדי פעם היא מקבלת סרנאדות יפות על-שמה, ופעם בשנה זר סיגליות, ללא זהות המשורר-האוהב. הדיאלקטיקה הזו מטריפה את מחשבותיה ורגשותיה, ומבלבלת את סדרי חייה הרגילים: היא אינה ישנה בלילות, היא חולמת בהקיץ, ומפחדת מה יקרה אם בעלה ימצא את מכתבי השירה הנועזים שהיא מקפידה לשמור במגירה שקרובה למיטתה.
היא אינה יודעת למי עליה להחזיר אהבה – לבעלה, שלא מראה סימני אהבה, או למאהבה המסתורי, שודאי יותר אטרקטיבי ("הוא בטח גבר עם לב רומנטי, נשמה טובה וחיוך סימפטי") מה"מציאה" שיש לה בבית...
כשקוראים את השיר בפעם הראשונה, מצפים לסוף הטוב, שבו הבעל חושף עצמו, ואשתו מופתעת ומאמצת אותו אל ליבה. בסופו של דבר, הסוף מאכזב מאוד. הכותב מגלה לנו מיהו אותו מאהב מסתורי, ומשאיר את כולנו בפה פעור: איך יכול להיות שהמאהב הרומנטי הוא לא אחר מאשר הבעל, ואם כבר בעלה, למה הוא לא חושף את אהבתו לאשתו?
הכותב מעיד שאשתו, אם תדע, תהיה עוד יותר מופתעת מאיתנו ("אם תדע בטח תשתגע"). ואיך לא? היא גרה עם מישהו, שכשהוא חוזר מהעבודה, אפילו לא אומר שלום – אלא משפיל מבט. כל הזמן מצוברח ועצבני, מסרב לדבר על זה. שלוש שנים הוא רואה שיש השפעה של מכתבי השירה עליה, והוא אפילו לא רומז, לא מתייחס, מה שמחזיר אותנו לשאלה – למה שיעשה לה ולו את העוול הזה?
...אם אין בו פרחים וכינורות דביקים שמנגנים???
רוב האנשים שדיברו איתי על השיר הזה, אמרו כבר בהתחלה שהם לא אוהבים השיר בגלל ההתנהלות של הבעל. הם לא הבינו מה המניע להתנהלותו התמוהה של הבעל. נראה לי שצריך ללמד מעט זכות על הבעל הזה. הבה נתאר את סדר יומו של הבעל. הוא קם מוקדם בבוקר, אורז את התיק לעבודה ובין לבין מכניס לתיק כמה דיסקים, שלא יהיה משעמם. הוא מגיע לעבודה, מתרווח בכיסאו, עובר על הניירת, כשברקע מתנגן אחד השירים, "שני סיפורי אהבה קטנים" של מיכה שטרית:
"הוא אוהב אותה והיא אותו.
זה נחמד, זה נחמד.
אבל האמת היא שהוא פוחד, והיא גם כן,
להיות לבד.
אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה,
אם אין בו פרחים, וכינורות דביקים שמנגנים?!"
הוא מרים את ראשו מהניירת העמוסה על השולחן, ואומר לעצמו, "הוא גאון". הוא מרגיש בדיוק אותו דבר. גם הוא אוהב את אשתו, שהרי הוא לא סתם התחתן איתה. לפני החתונה הם יצאו, נהנו, חיזרו אחד לשני, והתחתנו באושר. היום, במבט לאחור, הוא מתגעגע לתקופה ההיא, "כשהיינו צעירים ויפים", ולא התביישנו לשלוח הביתה זר פרחים ולהתנשק ברחוב. הוא מחליט ליישם את השיר לאשורו, ו"פותח מחדש" את התאים הרומנטיים שבמוחו, ומחבר שיר אהבה נועז לאשתו, כמובן בלי לחתום, כי אם היא תדע שזה הוא והיא לא תאהב את השיר, הוא עוד עלול להישאר לבד, וזה מרתיע אותו. גם אם היא תאהב אותו, מספיק שאחת החברות שלה תשמע שהוא כותב שירים לאשתו, תעשה מזה מטעמים, ואשתו תהפוך מושא ללעג ולקלס, מה שיגרום לה לעזוב אותו. לאחר שהוא כותב את השיר ושולח אותו, המזכירה שלו אומרת לו שיש לו פגישה חשובה בתשיעי בנובמבר, שבוע הבא. "אני זוכר, אני זוכר", הוא עונה, והתאריך הזה מזכיר לו עוד משהו. זה היום הולדת של אשתו. השיר עדיין מפעם בנפשו, והוא מחליט לשלוח לה זר סיגליות. ושוב, הוא שולח את הזר בעילום שם, כי אז הוא יחשוף את עצמו, לדעתו, עם הקטע של השירים. עכשיו הרבה יותר ברור למה האיש הזה כ"כ עצבני כל הזמן. הוא שולח שירים לאהובתו, לא מזדהה כדי לקלוט רמזים לגבי ההמשך, והסימנים שהוא מבין – שהיא לא כ"כ מתרגשת מהשירים כי היא מסתירה אותם. "היא בטח זרקה את השטויות שכתבתי. אני אנסה לכתוב משהו יותר טוב, רגע, היא גם לא אהבה את הפרחים...", ופניו מתכרכמות בכל כניסה הביתה מהעבודה ללא תגובה מאשתו.
למה אשתו לא מגיבה? היינו מצפים ממנה גם לגלות נאמנות כלפי בעלה, ולספר לו שמתחילים איתה. אבל, כמו שבעלה שמע את השיר של מיכה שטרית בעבודה, היא שמעה אותו ברדיו, בעת שבישלה ארוחת צהריים, וגם היא אמרה לעצמה – הוא גאון. גם היא אוהבת את בעלה מאוד, אבל גם היא מפחדת להיות לבד. אם היא תספר לו שמנסים להתחיל איתה, בטח הוא יתעצב שהוא לא מספיק טוב בשבילה, ויעזוב אותה. והיא, באמת אוהבת אותו. גם היא לא התחתנה איתו סתם.
אהבה אסורה
את השלב הבא קשה לומר לאור מערך ההגנה שהצגנו לבעל ואשתו. נראה לי, שבמערכת היחסים המורכבת הזו, קיימת בגידה כפולה. אין כאן בגידה "קלאסית", יותר בגידה נפשית. בשורת הדין שניהם יצאו זכאים, אך ב"דיני שמים" שניהם נידונים לכף חובה. הוא, כי הוא לא ממלא את חלקו בזוגיות, ולא מפגין אהבה כלפי אשתו. היא נידונה גם כן לכף חובה על כך שהיא לא מגלה לבעלה שיש מחזר אלמוני שמחזר אחריה בהתלהבות, ושגם היא מתלהבת ממנו.
ממה נובעת כל הבגידה הזו? הזכרנו קודם את עניין הבושה, של "מה יגידו עלי", וכתוצאה מזה להישאר לבד עקב עזיבתו של בן הזוג. ברצוני להוסיף נדבך נוסף ל"בגידה". אני מניח שהבעל לא יכול לעמוד מול עוצמה כ"כ גדולה של אהבה. מה הכוונה? בפשטות, קשה לו להתחייב למצע מחייב של רומנטיקה כ"כ סוערת לאורך זמן. הוא מעדיף ליצור את הרומנטיקה הזו באופן שונה, בחיקוי קטן. הוא משמיט את הפרט שיחייב אותו – את שמו. כך הוא עדיין יכול לבדוק בשלט רחוק את תגובותיה של אשתו, ועדיין לקיים, לפחות ע"פ שיטתו את היחסים ביניהם.
הרב קוק כותב דברים לגבי עבודה זרה, שמתקשרים לעניינינו:
"אל בורא כל העולמים, אל בורא כל, זה לא יוכל הרעיון האלילי לנשא את עצמו. נרעד הוא רעדה פרועה מתקיפת האור שבמחשבה זו העליונה, עיניו הכהות מתעוורות מתוקף הזוהר שבמחשבה קדושה זו, מאמת הנצחית שלה הוא מתעלף, נופל ומתחלש. והוא מעמיד את קישוריו לא אל כוח כל הכוחות, לא אל מהוה כל ההוויות...כי אם לכוחות פרטיים של איזה זהרורית קלוטה מאיזו פינה שביש, מאיזה מקצוע בהוויה, שתוכל איזו עין של איזה יחיד בעל כשרון, או איזה קיבוץ, לספגו ברוחו. לאלילים ישאף רוחם העכור. והנפש המזוהמת, שהושפלה ממרום פסגתה, לא תדע מקור רחמים וחסד במציאות, ולא אחדות וקישור בכל היש, עומדת היא כערער בערבה".
(הרב קוק, קובץ ו', קפז)
מהבנת דברי הרב קוק יש לתאר את התופעה בהימשכות האדם אחרי האלילים. הרב קוק מסביר שיש לאלוקים עוצמה אדירה, שאדם מרגיש עצמו כלא יכול בכלל להתקרב אליה. ברגע שהוא מפנה את מבטו לכיוון האלוקים הוא מסתנוור מהזוהר העצום, ומוותר על הרעיון לפנות אליו. הוא מחפש דרך אחרת להתקשר לאלוהות, והוא מוצא "חיקויים" – אלילים. אפשר לראות אותם, לשבור אותם, במידה מסוימת גם להשתוות אליהם. אם כאן חושב האדם שמצא מנוח לנפשו, אומר הרב קוק – טעות בידו. נפשו של האדם לא מוכנה למעבר החד הזה, בין התקשרות ל"כוח כל הכוחות" לחיקוי שלו. היא רק "מזדהמת", דהיינו נופלת ממקורה הראשון הטהור. הניסיון להיתפס בהוויה דרך המקורות הנמוכים יותר לא צולח. להפך, הוא רק מחמיר את הבעיה, היא ממשיכה להישאר בודדה ללא קשר אלוקי, ללא רחמים, בדידות של ערער בערבה.
המניע שגרם לאנשים לנהות אחרי עבודה-זרה, הוא אותו המניע של הבעל בשירנו. גם הוא מפחד מהעוצמה הגדולה שהאהבה שלהם יכולה לגרום. הוא מפחד ליפול, בלעדיה, ולהישאר לבד. לכן, הוא בוחר בדרך הקלה, שולח לה שירים ופרחים, ללא שם, כדי לא ליפול מאותם הסיבות שהזכרנו לעיל.
לפעמים בעבודת ה' שלנו, גם אנחנו מחפשים קיצורי דרכים, כדי להגיע אל הסוף הטוב. תמיד אפשר לחפש את הקולות וההיתרים השונים, העיקר לסמן וי על עשיית מצווה. אומר לנו הרב קוק – כדי להידבק באור האלוהי – צריך להידבק בו. אין כפילות במשפט הזה. קשה מאוד להתקרב לעוצמה האדירה הזו, ולהתמסר בכל הכוח לתורה ומצוות, אבל זו הדרך ואין בלתה. חיקויים וזיופים לא יובילו את המחפש לשום מקום.
סוף דבר הכול נשמע
מה רצה הכותב להגיד בשיר, ע"פ ההסבר שהצענו? אני חושב שהמסר הגלום בשיר, הוא שכשרוצים להגיד משהו חשוב, יש לומר אותו, בייחוד אם הוא קשור לקשר בינאישי שהמילים והביטויים השונים לקשר משחקות תפקיד חשוב. פרחים מסמלים אהבה, ואם המקבל לא יודע מי נתן, זה לא אומר לו כלום, חבל על הפרחים. בשיר של רמי קליינשטיין, "תגיד את זה", האישה נשמעת מאוד מתוסכלת כשהוא לא אומר לה את אשר על ליבו. כמו שאנשים נוטים אחרי עבודה זרה, על צדדיה השונים רק כי זו דרך קלה יותר, לא אומר שזו הדרך הנכונה. הכותב רוצה לומר – כשאתה אוהב את אשתך – תאהב אותה כמו ביום הראשון שהכרתם, אל תתבייש ממה שיגידו עליך האנשים מסביב. האהבה היא שלכם בלבד, לא שלא אנשים מבחוץ. מגיע לאשתך שתדע כמה שאתה אוהב אותה. ואם אוהבים בצורה מזויפת, ולא בצורה הרגילה, זו לא אהבה.