מקדשים / אריאל הורוביץ

מקדשים, תמיד בנויים באופן מרשים,

מתוך מחשבה שאלוהים מביט מלמעלה,

וטובים בעיניו,

יומרת האדריכל, וחריצות פועליו

במסגדים באיסטנבול, צריחים קורעים את השחקים,

והמואזין מביא, את שבח הנביא,

על כנף קולו למרחקים,

בארנה באיטליה, שם ישו מתהדר

ממשיחות המכחול של צ'וטו הגדול,

שאת סיפור חייו צייר.

מקדשים...

יותר ממאה מדרגות, ברגליים רועדות,

מטפסים הקורבנות, של אל השמש

מול נוף המפרץ במקסיקו,

ועל הגג עומד כהן, מכה אחת עם הגרזן,

הנה עוד ראש נופל, מחבט ומתגלגל,

אל ההמון המתקהל

מקדשים...

והאל בציון, שיחפש מבנה בולט,

יימצא וודאי את הקניון,

במלחה או באיילון,

היכל גבוה ושולט,

ירד האל אל המשכן,

יראה את אופי הפולחן,

ובחרון אפו יגיד למשיח בן דוד,

נעשה עוד סיבוב, ונחזור לכאן

אריאל הורוביץ מדבר כאן על הדמיון שבין הדתות. יש משהו שמאחד את האנשים המאמינים באשר הם -הנסיון למצוא מקום אחד, שהוא מקום שבו אפשר להתחבר לנשגב והנעלה.

מיום שחרב בית מקדשנו אין לנו מקום כזה. התחושות שאנחנו יכולים להרגיש ליד הכותל המערבי יכולות לתאר לנו בקצת את מה שהיה אמור להיות לנו ובעוונותינו - אין. אין לנו לא אישים ולא עולות לא מנחה ולא קורבנות, ומקדש עומד בחורבנו ושועלים מהלכים בו.

המחבר טוען כאן - ובמידה לא מבוטלת של צדק - שהיום, מרבית העם מקדש דת מאוד מפחידה. תרבות הקניות היא התרבות השולטת ודת הצריכה היא הדת של העולם המערבי, וגם שלנו. היום בני האדם אינם משקיעים את הונם ומרצם כדי לבנות מבנים המקדשים את האל בו הם מאמינים, אלא בונים מבנים המוקדשים לקניות ולתענוגים. זה עגל הזהב המודרני ואותו כולם עובדים, בין אם אנחנו מודעים לכך ובין אם לא.

אם אנחנו מחפשים תחום שבו היהדות עדיין לא אמרה את המילה שלה, הרי זה תחום הקניות. אין מדובר כאן במשהו נייטרלי אלא במשהו מהותי. אנחנו צריכים לקרוא בשם ה' נגד תרבות הקניון והצריכה ובעד תרבות של חסד ועשייה. נקווה שכשיבוא המשיח ימצא אותנו ראויים להיגאל ולא מסואבים בקניות וברכוש.