...שאלה אחת מאוד מטרידה אותי, והיא עולה כל פעם מחדש: מה קרה לטוהר שלי, שלך, של כל האנשים עמהם אנו חיים?
כשהייתי קטנה היה בי טוהר ואמון רב: האמנתי באנשים בכל לבי ולא חשבתי כי יש רע בעולם. אהבתי אנשים. רציתי לתת. רציתי לבנות עולם יפה שיש בו אהבה, רעות, הענקה ונתינה מלב אל לב.
היו לי חלומות נפלאים על מערכת הקשרים שיהיו לי ולאיש שלי, על הבית שאבנה, על הילדים שאוהב.
השנים עברו ואנו גדלנו והתבגרנו, והנה מכל החלומות לא נותר לי אלא תל חורבות.
שדה החלומות הפך לבית קברות ענק שכולו מצבות מצבות, כשמתחת לכל מצבה קבורה שאיפה: לטוב, ליופי, לשלמות, לאהבה, לרכות, לנתינה ולהרמוניה עם העולם.
לאיטו מתרחש בקרבנו תהליך שבו לומדים אנו להסתגל. האדם, פשוט, מתרגל לרע ומשלים עם קיומו. מתחילים לחשוב שכל החלומות על עולם טוב, יפה, נעים, חם ורחמן, הינן אשליות שאין להם כל מקום בעולמו של המבוגר, בעולמו של האדם המביט על החיים בצורה מפוכחת.
ואז, לאט לאט, האדם נעשה מחוספס וקשוח, אטום לכל מה שקורה בעולם ולכל מה שקורה בינו ובין החברה אשר סביבו.
בתחילה עוד נעשים נסיונות למחות, לזעוק: לא! זה לא העולם שעליו חלמתי, לא כך צריך לחיות!!! אך שלב אחר שלב נחלשת הזעקה - ורק הדממה נותרת. נשאר רק חוסר אונים תהומי, וקבלה בשתיקה של העולם כפי שהוא (ופעמים שהדממה נבלעת בשאון החיים הרוגש וגם זעקת הדממה נחנקת).
...מאוחר יותר גורם כל מפגש עם אנשים להסתגרות גדולה עוד יותר ולמחשבה שהדרך היחידה לאושר היא ההתכנסות פנימה בעולמותיך הפרטיים בלי לשתף אנשים אחרים בחייך ובחוויותיך. רק ברגעים מעטים של בדידות עם עצמך עולות תחושות של רכות, שקט, זרימה עם הסובב אותך, ואהבה עצומה לעולם! ואהבה גדולה לאנשים שבתוכו! אך אלו רגעים מעטים בלבד, רגעי בדידות.
...ויום אחד הרגשתי בכל מאודי שאינני מוכנה עוד לויתורים! חשתי בעמקי נשמתי שניתן לחיות בעולם הזה בצורה אחרת, טובה יותר טהורה יותר. גמלה בי ההכרה שניתן לחיות כבני אדם ולא כפראים! היתה זו התעוררות חזקה, מין התנערות מאבק המציאות שבתוכה חייתי . קמתי והלכתי בעקבות הקול הפנימי שאמר לי: אפשר לחיות אחרת!
החילותי לחפש ולתור, הגעתי לכל מיני מקומות ועברתי גלגולים שונים עד שהגעתי לעולמה של תורה. ובתוך אותו עולם, הנראה למתבונן בו מבחוץ כל כך שחור, פרימיטיבי ומצומצם, עולם שכל כולו איסורים והגבלות, דווקא שם מצאתי את עצמי ואת עולמי.
מהם החיים בעולמה של תורה? מה משמעות המושג למצוא את עצמי? קשה מאוד להסביר זאת במילים. גם כשבאים לפגישה חטופה עם עולם התורה קשה מאוד לקלוט עולם זה במלואו. יש לחיות אותו על מנת להבינו, על מנת להרגישו. קשה לבטא במילים את הרגשתי. אבל דבר אחד חשה אני בכל עוצמתו; אט אט יורדות הקליפות, ואותם החלומות שקברתי מכבר מתעוררים לחיים ומגיעים לידי מימוש. שוב בורק האושר בעיניים ואור פנימי בוקע מתוכן.
וכשאני מביטה בראי, אני מגלה כי הטוהר של שנות הילדות חזר לשכון בתוכם.
וכשאני מביטה סביבי אני רואה עולם אחר, יפה יותר.
אט אט נמוגות צלקות העבר והכל בתוכי מתחדש. אני מתמלאת אהבה בכל לבי; אהבה לאנשים, לעולם שמסביב, לכל הבריאה, ובעיקר - לאשר ברא כל אלה!!!
(מתוך "אל המקורות ד', עמ' 183)