לחבר את הנקודות

שאלה

במאמר הקודם נדונה שאלה בעניין הסבת מקצוע. השואלת ציינה, בין היתר, כי הדבר היחיד שמטריד את בעלה הוא עניין הפרנסה. "הוא חושש שבשלב מסוים אהיה מתוסכלת מכך שאינו מצליח לפרנס אותי ואת משפחתנו שתגדל ב"ה בעתיד. אני, לעומתו, מרגישה שעליו להמשיך בנתיב הזה גם אם זה "יגזור" עלינו עתיד כלכלי פחות טוב כי אני רוצה בטובתו ורואה איך הוא מתפתח כאדם. וחוץ מזה, מה אנחנו באמת יודעים לגבי העתיד...?".

על ביטחון ואל דאגה

אכן, הדאגות הכלכליות הנן דאגות אמיתיות ואי אפשר להקל בהן ראש. גם אם מצהירים אנו כי "כסף זה לא הכול בחיים", וכי הערכים העיקריים אצלנו בבית הם תורה ומעשים טובים ולא כסף ושאר ענייני החומר, בסופו של דבר כאשר משפחה לא מצליחה לגמור את החודש - מד הלחץ עולה וקיים חשש לפגיעה ברווחה הנפשית של האדם בפרט ובזוגיות בכלל.

הדאגות הכלכליות אינן רק מנת חלקם של אלו שבחרו לעשות הסבה, אלא גם מי שעובד ומשתכר יפה עלול לסבול מהן ואף עשירים לא חסינים מפניהן, כדברי חז"ל: "מרבה נכסים מרבה דאגה" (ומסביר הספורנו על אבות ב, ז: "מרבה נכסים... תרבה דאגתו להפסידם").

הדאגות בענייני הפרנסה הנן רבות ומגוונת ויש להן ביטוי כבר בספרות חכמים. כך למשל: יש מי שדואג שמא לא יהיה לו מה לאכול ("כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר...", סוטה מח:), יש מי שדואג שמא לא יצליח למצוא עבודה או להשתכר ("ואין אדם יודע במה משתכר", פסחים נד:) ויש מי שדואג שמא לא יצליח לפרנס או לזון את ילדיו ("...מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר: שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב", יומא עו.).

על זאת יש להוסיף את הדאגה שעשויה לקנן בליבו של כל עובד - שמא יפוטר, שמא לא יאריכו את חוזה עבודתו וכד', או שמא יארע דבר-מה לא צפוי והוא ייאלץ להוציא הוצאה כספית מרובה ולא מתוכננת.

יוצא אפוא כי גם מי שעובד כיום במקצוע עם הכנסה גבוהה לא יכול באמת להיות רגוע, שכן הוא אינו יודע מה צופן לו העתיד.

הפתרון הדתי לבעיית הדאגות הנו הביטחון בה' המתבטא בייחוד באמונה שהכול מה' ולטובה. תפיסה זו עולה ממספר פסוקים, וביניהם: "הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד" (ישעיהו יב, ב); "מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בה'" (תהלים קיב, ז).

חז"ל החזיקו גם הם בתפיסה כי יש לבטוח בה' שידאג לספק לאדם את צרכי פרנסתו, על כן אמרו:

מי שיש לו מה שיאכל היום ויאמר מה אני אוכל למחר - הרי זה ממחוסרי אמנה, שנאמר: 'דבר יום ביומו' - מי שברא יום ברא פרנסתו (מכילתא דרשב"י טז, ד).

אדם אשר "יש לו מה שיאכל היום" (=בהווה) ודואג שמא לא יהיה לו "אוכל למחר" (=בעתיד) לוקה אפוא בחוסר ביטחון בה'. מנגד, אדם שבוטח בה' באופן מוחלט אינו דואג שמא תחסר לו פרנסה בעתיד, שכן הוא מאמין כי 'מי שברא יום ברא פרנסתו' (כלומר, כשם שה' 'מחדש בכל יום מעשה בראשית', כך - בכל יום - הוא דואג לפרנס את בני האדם).

התפיסה החז"לית לפיה פרנסתו של האדם (היינו כמות מזונותיו או גובה משכורתו) נקבעת מראש השנה (ביצה טו: ועוד) נגזרת גם היא מהתפיסה כי הפרנסה היא מאת ה' וכי יש לבטוח בו שהוא נותן לכל אדם את הפרנסה הנצרכת לו.

חשוב להדגיש כי הביטחון בה', שיספק לאדם את צרכי פרנסתו, אינו אמור להוביל את האדם לידי מסקנה כי אין לו צורך בהשתדלות ובעשיית מלאכה. מובן אפוא כי אדם שינהג בחוסר זהירות מבחינה כלכלית יפסיד כסף; וכמו-כן, מובן כי אדם שיתבטל, ולא יעבוד, לא ירוויח כסף . הבנה זו מפורשת גם בדרשה שלהלן:

לא יאמר אדם: אוכל ואשתה ואראה בטוב ולא אטריח עצמי ומן השמים ירחמו, לכך נאמר: 'ומעשה ידיו ברכת' (איוב א, י), צריך אדם לעמול ולעשות בשתי ידיו והקב"ה שולח את ברכתו (תנחומא ויצא יג).

בהקשר שלנו, של הסבת מקצוע, יש לומר כי גם אם מחליט האדם לעשות הסבה, אזי - לצורך ההשתדלות הכלכלית - אם זה אפשרי עדיף בינתיים (ז"א: טרם הושלמה ההסבה) לא להתנתק לגמרי מעולם העבודה, אלא להישאר במשרה חלקית, או לעבוד בעבודה אחרת (פחות תובענית), ובמקביל לקדם את עניין ההסבה.

בשאלתך כתבת משפט נכון מאוד - שאנו באמת לא יודעים מה יהיה בעתיד. עובדה זו מחזקת את התפיסה הנ"ל שלפיה מעבר להשתדלות שלנו אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים.

ראי ראי שעל הקיר

מאחר שהעתיד אינו ידוע, עלינו למקד את מבטנו בהווה ולבטוח בה' שידאג לנו גם בעתיד (כנ"ל).

על כן, כפי שכתבתי גם במאמר הקודם, אם האדם סובל בעבודה מסוימת עד כדי כך שהדבר פוגע במצבו הנפשי ומביא אותו לעצבות קבועה ולתחושת תסכול - אזי בהחלט יש לשקול בחיוב לסיים את העבודה ולחפש עבודה אחרת או לעשות הסבה. כחיזוק לדברים אלו ברצוני לצטט קטע מתוך הנאום העוצמתי של סטיב ג'ובס באוניברסיטת סטנפורד:

כשהייתי בן 17 קראתי ציטוט שהיה משהו כמו: "אם תחיה כל יום כאילו הוא יומך האחרון, קרוב לוודאי שיום אחד תהיה צודק". זה עשה עלי רושם, ומאז, במשך 33 השנים האחרונות, הסתכלי במראה בכל בוקר ושאלתי את עצמי: "אם היום היה היום האחרון בחיי, האם הייתי רוצה לעשות את מה שאני עומד לעשות היום?" ובכל פעם שהתשובה הייתה "לא" במשך יותר מדי ימים ברצף, אני יודע שאני צריך לשנות משהו... הזמן שלכם מוגבל, אז אל תבזבזו אותו בלחיות את החיים של מישהו אחר. אל תיפלו למלכודת של הדוגמה, שהיא לחיות עם התוצאות של צורות החשיבה של אנשים אחרים. אל תתנו לרעש של הדעות של אחרים להשתיק את הקול הפנימי שלכם. והכי חשוב: שיהיה לכם האומץ לעקוב אחרי הלב והאינטואיציה שלכם. איכשהו, הם כבר יודעים מה אתם באמת רוצים להיות.

באותו נאום מדבר סטיב ג'ובס על עניין נוסף שאותו הוא מכנה "לחבר את הנקודות". משמעות הדברים היא שהאדם במהלך חייו המקצועיים עובר דרך מגוון "נקודות". הנקודות יכולות להיות תארים, מקומות עבודה וכיו"ב. פעמים רבות נראה לכאורה כי אין כל קשר בין התארים שהאדם למד (כגון שלמד תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במדעי היהדות) או בין מקומות העבודה שבהם עבד. אך תקוותנו ותפילתנו היא שבסופו של דבר הנקודות יתחברו ונראה כיצד כל נקודה סייעה בידינו להגיע למקום העבודה המיוחל, שנוכל להבין כי גם התואר הראשון שלכאורה היה מיותר וגם מקום עבודה מסוים שלכאורה לא קידם אותנו מבחינה מקצועית - גם אלו סייעו בידינו להגיע למקום העבודה שבו חפץ לבנו; שכאשר נהיה בו נוכל לעמוד מול המראה ולומר בפה מלא, כי אנו שמחים לעשות את מה שאנו עומדים לעשות היום.

הכותב הוא רכז פעילות תורנית וחבר הנהלת נאמני תורה ועבודה. שאלות הגותיות בענייני עבודה, פרנסה וכדומה ניתן להפנות ל: orinoy1@gmail.com