טיולים, הרפתקאות וזהירות

"ונשמרתם מאוד לנפשותיכם"
בפתח חופשת הקיץ שנמשכת חודשיים, ראוי לבחון באיזה אופן מנצלים בני הנוער את זמנם הפנוי. רבים מבני הנוער יוצאים לטיולים לאורכה ולרוחבה של הארץ, כבודדים או בקבוצות, מי מהם ברגל, מי מהם באופניים, מי מהם ברכב. רבים ומגוונים הם מניעיהם: אהבת הטבע וחיבת הארץ, רוח ספורטיבית, הצורך להשתחרר מהרגשת העומס הלימודי. כך נאה וכך יאה. אבל, בשנים האחרונות הצטברו נתונים מעוררי דאגה על התנהגות בלתי זהירה של בנינו ובנותינו, אוהבי ארץ ישראל. אנו נזכרים בכך למקרא ידיעה קצרה בעיתון על טיול שנגמר באסון ואחד מבני החבורה קיפח בו את חייו. בדיקה קצרה מעלה לעיתים קרובות שהמטיילים לא הכינו את עצמם כראוי לטיול, לא הצטיידו בכמות מים מספקת ולא בלבוש מתאים, או לא שמרו במהלך הטיול על כללי הזהירות המקובלים, צעדו בשבילים בלתי מסומנים, קפצו לתוך בריכות מים טבעיות באפיקי נחלים (בשמורת "יהודיה", ברמת הגולן, קיפחו את חייהם למעלה ממאה מטיילים. רובם ככולם בגלל קפיצה לתוך בריכות המים...).
יש נערים ונערות שאינם מודעים לכללי הזהירות החיוניים, ויש שמודעים להם אבל מסרבים לציית להם. מדוע? יש שאינם מוכנים להיכנע ל"תכתיבים", למרות שהוראות הבטיחות בטיולים נקבעו על ידי בעלי ניסיון עשיר. ויש שאינם מצייתים להן מפני שהם נמשכים אל ההרפתקנות, על גבול הסכנה המוחשית.
מימדי הנגע ותוצאותיו הכואבות אינם יכולים להשאיר אותנו אדישים. אין מנוס אלא לפתוח במתקפת הסברה, גם במישור התורני וגם במישור המקצועי. במישור התורני, צריך להסביר מה מותר ומה אסור ולברר מהו יחסנו להרפתקנות ולערך חיי האדם. במישור המקצועי צריך להפגיש את בני הנוער עם מדריכי בתי ספר שדה ועם מתנדבי יחידות החילוץ, עתירי ניסיון ותהילה, המכירים כל אבן בארץ ישראל, על מנת שבני הנוער ילמדו מהם כיצד לטייל בארץ בצורה בטוחה.
בדברינו נתמקד בהיבט התורני.
"ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" (דברים ד טו). מכאן למדו חכמינו על חובת שמירת הנפש. זוהי המצוה היחידה בתורה שאנו נדרשים להשתדל בקיומה "מאוד". מה פירוש "ונשמרתם מאוד"? האם יש שמירה רגילה ויש שמירה "מאוד"?
בסוגיה במסכת חולין הדנה בכללי ההתנהגות במצב של ספק, מבחינה הגמרא בין ספק איסור לספק סכנה. בספק איסור - מקילים, בספק סכנה - מחמירים, משום ש"חמירא סכנתא מאיסורא". ידוע לכל, שאין מקילים בספק איסור אלא אם כן קיים חשש רחוק בלבד. ומכאן שבספק סכנה מחמירים וחוששים גם לסכנה רחוקה! "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".
גם אם כללי הבטיחות בטיולים נראים מיותרים בעינינו, אסור לנו לחרוג מהם אפילו כהוא זה. יש המתחכמים ואומרים: "לי זה לא יקרה, פטור אני מציוּת לכללי הבטיחות". נגד גישה זו מדגישה התורה: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". תישמר מאוד, אל תתחכם ואל תנסה להקל בהוראות הבטיחות. בתחום כללי הבטיחות צריך לקבוע סטנדרטים גבוהים מאוד ולחשוש גם לרמת סיכון נמוכה מאוד, ולקחת בחשבון אפשרויות רחוקות ונדירות מאוד, ולהקפיד מאוד על שמירת הכללים. מדוע? כיון ש"נשמרתם מאוד לנפשותיכם".
גם הרמב"ם הדגיש את הצורך להרבות בזהירות. וזו לשונו: "כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנאמר 'השמר לך ושמור נפשך'. הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר עליהם ואמר: 'הריני מסכן עצמי, ומה לאחרים עלי בכך (= מה איכפת לאחרים) או איני מקפיד על כך' - מכין אותו מכת מרדות" (הל' רוצח פי"א הל' ד-ה). שני עקרונות למדים אנו מדברי הרמב"ם: א. צריך "להיזהר בדבר יפה יפה"! ב. חכמי ישראל לא ישבו שאננים. הם לא הסתגרו במגדל השן של שאלות הרוח ועניני הנצח. לא רק מצבה הרוחני של האומה טרד את מנוחתם אלא גם שלמותה הפיזית, על כן "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות". הם לא הותירו בידי כל אחד ואחד את קביעת הקריטריונים של רמת הסיכון המותרת אלא קבעו בעצמם נורמות מחמירות.

גבולות ההסתכנות
בחיי היום-יום, נאלצים אנו לעיתים לקחת סיכונים מחושבים קלים. לדוגמה, יש מקצועות הכרוכים בסכנה מסוימת ואין איסור לעסוק בהם. לדוגמה: התורה מנמקת את איסור הלנת שכר השכיר בנימוק הבא: "אליו (= אל שכרו) הוא נושא את נפשו" (דברים כד טו). ופירש רש"י: "אל השכר הזה הוא נושא את נפשו למות, הוא עלה בכבש ונתלה באילן". התורה איננה מבקרת את התנהגותו של העובד. אדרבה, היא קובעת שהסתכנותו מטילה מחוּיבוּת נוספת על מעבידו לשלם לו את משכורתו בעיתה. דוגמה נוספת: אנו נוהגים ברכב מתוך מודעוּת מלאה לסכנה הכרוכה בכך, ועל כן מקדימים אנו לנסיעתנו את תפילת הדרך. מהו טעם ההיתר?
ההיתר בנוי על שלושה יסודות: א. רמת סיכון נמוכה. ב. המעשה נצרך וחיוני. ג. רבים נוהגים בדרך זו, לכן מותר ללכת בעקבותיהם ולנהוג כמותם, ועל כך נאמר "שומר פתאים ה'", כלומר ה' שומר ומגן על מי שנוהג כפתי, כמנהג רוב הארץ. רק כאשר מתקיימים שלושת התנאים הנ"ל ניתנה הרשות להיות אופטימי ביחס לתוצאות המעשה ולפעול בהתאם.
מכאן שכל סטייה מכללי הבטיחות הסטנדרטים בטיולים - אסורה, מפני שאף אחד משלושת התנאים איננו מתמלא: רמת הסיכון יותר גבוהה, אין זה מנהג כל הארץ, זה איננו חיוני. לדוגמה, קפיצה מצוקים גבוהים אל תוך בריכת מים טבעית בנחלי הגולן, או הליכה במסלול שאיננו מסומן, אסורות על פי הנחיות הרשויות המוסמכות. גם על פי ההלכה הן אסורות ולא ניתן לסמוך על "שומר פתאים ה'". מדוע? מפני שבארצנו לא חסרים נופים מרהיבים המצויים לאורכם של נתיבי טיולים מסומנים, ואין כל צורך לסטות מהמסלול המסומן ולהסתכן. ההנאה הרגעית של הזינוק לבריכה כרוכה בתוספת סיכון, בו בזמן שהירידה הבטוחה לתוך הבריכה באמצעות חבלים או סולם כרוכה בסיכון פחות ומאפשרת באותה מידה להתקרר במי הבריכה צוננים. הוי אומר: ההסתכנות מיותרת, היא איננה חיונית ואיננה נחלת הכל. אף תנאי משלושת התנאים איננו מתמלא, על כן אין כל צד להתיר את הדבר.
וכך כותב הבן איש חי (שנה ב', פנחס): "אמרו חכמים 'חמירא סכנתא מאיסורא', שיש לחשוש לספק סכנה יותר מספק איסור, וכל אדם חייב לשמור עצמו ובני ביתו מכל ספק סכנה ונזקי הגוף. הן אמת תמצא בכמה מקומות 'שומר פתאים ה', (אבל) אל יסמוך אדם על נס, שאם עושים לו נס מנכים מזכויותיו, והאדם ישתדל לעשות שמירה כל מה שבידו לעשות, וה' לא ימנע טוב". אם אדם יעשה כל מה שבידו כדי להרחיק את הסכנה, הוא רשאי לצפות שה' לא ימנע ממנו טוב.
גם הרמח"ל (מסילת ישרים ט) התייחס לסוגיה זו (אמנם הרמח"ל מתייחס בדבריו לאלו שנמנעים מקיום חובותיהם הרוחניות בגלל פחדים מיותרים, אבל הגדרותיו בנידון יפות לכלל הפעילות האנושית): "דע כי יש יראה ויש יראה. יש יראה ראויה ויש יראה שוטה, יש בטחון ויש הוללות. כי הנה האדון ברוך הוא עשה את האדם בעל שכל נכון וסברא נכוחה לשינהג עצמו על דרך טוב ויִּשמר מן הדברים המזיקים... ומי שירצה שלא ינהג עצמו בדרך החכמה ויפקיר עצמו לסכנות, הנה אין זה בטחון אלא הוללות. והנה הוא חוטא במה שהוא נגד רצון הבורא ית"ש שרוצה שישמור האדם את עצמו. ונמצא שמלבד הסכנה המוטבעת בדבר, אשר הוא עלול אליה מפני חסרון שמירתו, הנה עוד הוא מתחייב בנפשו בקוּם ועשה בחטא אשר הוא חוטא. ונמצא החטא עצמו מביאו להיענש... והכלל להבחין בין שתי היראות הוא מה שחלקו רבותינו ז"ל באומרם: 'היכא דשכיח היזקא שאני'. כי המקום שההיזק מצוי ונודע יש להישמר, אך המקום שאין ההיזק נודע אין לירוא". הוי אומר, המכניס את עצמו למקום סכנה ידועה מביא על עצמו שתי סכנות: הסכנה הראשונה היא מציאותית וטבעית, היא קשורה למצב שבו הוא נמצא. הסכנה השניה נובעת מהענישה האלוקית על חטא ההסתכנות.
נסיים בשיטתו המחמירה של מרן הראי"ה קוק זצ"ל. במכתב אל בנו מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל כותב הרב שמותר להיכנס ל"חשש סכנה" לצורך פרנסה, אבל לצורך "טיול בעלמא", אין כל היתר "בכל מקום שיש בו חשש סכנה אפילו בדרך מיעוט ורחוק מאוד (= אפילו כאשר החששות מועטים ונדירים)". לכן, כותב הרב אל בנו: "על דבר עצם ההליכה לטייל במקום שיש אפילו חשש רחוק של סכנה חס ושלום, כבר גיליתי את דעתי כדומה באיזה (= באחד) ממכתבנו, שאינה מן הראוי" (איגרות ח"ג עמ' קלב).

הרפתקנוּת
כבר הזכרנו שיש נערים ונערות שאינם מודעים להנחיות ולכללי הזהירות שיש לשמור במהלך טיול. ויש אחרים המודעים להם אבל מסרבים לציית להם. מדוע? א. יש שאינם מוכנים להיכנע ל"תכתיבים", למרות שהוראות הבטיחות בטיולים נקבעו על ידי בעלי ניסיון עשיר. ב. יש שאינם מצייתים להם מפני שהם נמשכים אל ההרפתקנות, על גבול הסכנה המוחשית. ג. ויש שמאבדים כל משמעת עצמית עם היציאה לחופש.
נתייחס אל שתי התופעות האחרונות: ההרפתקנות ואובדן המשמעת העצמית.
ההרפתקנות. רבים מבני הנוער נמשכים אל ההרפתקנות. שורשה בתערובת של רצון לביטוי אישי מוגבר עם נטייה להימור. כל הרפתקה היא הימור מסוים, מתיחת החבל עד גבול הסיכון המוחשי. כל הימור הוא ניסיון לשלוט על ה"מזל", על הבלתי ידוע. הרפתקה, שבה סכום ההימור הוא עצם החיים, היא ניסיון להתגבר על חוקי הטבע, לחוש כמעט על-אנושי. לשחק עם המוות ולנצח אותו. להמר על החיים ולזכות בהם מחדש. היציאה בשלום מהרפתקה מעניקה תחושת סיפוק גדולה מאוד, כעין הרגשת נצחיות.
אך דווקא נגד השקפה זו נלחמת התורה. לא משחקים עם החיים ולא משתעשעים בהם. "וחי בהם". האדם איננו בעל הבית על חייו, "על כורחך אתה חי". החיים עצמם אינם חלק מהמשחק אלא מסגרת נתונה שבה אנו נדרשים לפעול.
מבחינה חינוכית, קובע הרמב"ם שהדרך המעולה היא "דרך האמצע", והוא מדגים: "הגבורה, ממוצעת בין המסירה לסכנות לרוך הלבב" (הקדמה ל'אבות', פ"ד). שתי הקצוות הם שליליים: מצד אחד - רוך הלבב, הפחדנות המופרזת המשתקת את האדם, ומצד שני - "המסירה לסכנות", ההסתכנוּת של ההרפתקן שאיננו יודע גבולות ומכניס את עצמו לסכנות מיותרות. באמצע - הגבורה. חז"ל כבר ציינו שהגיבור הוא מי שכובש את גבורתו! הגיבור הוא מי שמסוגל לשים גבולות לגבורתו, מי שמסוגל להתאפק ולברוח מהרפתקה שכרוכה בסיכון.
איננו רוצים לגדל בנים פחדנים, רכי לב וחלושים, הנרתעים מכל אתגר ומעדיפים לנוח בבטחה תחת מחסה, אבל גם איננו מעונינים בהרפתקנים המוסרים את עצמם לסכנות מיותרות ומשתעשעים במשחק רולטת החיים. הדגם הרצוי הוא ה"גיבור", הפוסע ללא פחד בשבילי ארץ ישראל, המטייל ביערותיה, בנחליה ובמדבריה, מתוך זהירות מתמדת על מנת שלא להיחשף לסכנות מיותרות.
לפעמים, תפקידנו החינוכי הוא להוסיף גבורה לרכי-הלב, לחלץ אותם מהקונכייה שלהם, לעודד אותם ליטול חלק בטיולים ברחבי הארץ, לדלג לקפץ ולטפס. אבל, לפעמים, תפקידנו החינוכי הוא להחזיר להרפתקנים למיניהם ולסוגיהם את המתינות הדרושה ואת הזהירות הרצויה, להגביר אצלם את המוּדעוּת לכללי הבטיחות בטיולים, ללמד אותם לשים גבולות למאווייהם.

היציאה מהשגרה והשלכותיה
עסקנו בהרחבה בנטייה להרפתקנות של בני הנוער. עתה, נעסוק ביציאה מהשגרה ובהשלכותיה. יש ילדים ובני נוער שמאבדים את שליטתם העצמית בגלל יציאתם משגרת הלימודים. המסגרות הלימודיות מתפרקות בימי החופשה, ההרגלים הקבועים מתרופפים, אוירה של חופש מרחפת בחללו של עולם. כתוצאה מכך יש בני נוער שמאבדים כל משמעת עצמית. הם מתקשים לשלוט בעצמם ולשים מעצורים חזקים למאווייהם המיידיים, הם נעשים יותר פזיזים ואינם שוקלים בכובד ראש את מעשיהם. המרחק מכאן ועד להסתכנות בטיולים קצר מאוד. מתוך קלות ראש, עלולים בני נוער להכניס את עצמם לסכנות מוחשיות במהלך טיול.
ככלל, ניתן לומר שכל יציאה מהשגרה מעמידה את האדם בפני מצבים חדשים, ללא המשענת והחומה המגוננת של ההרגלים הקבועים. הראי"ה קוק זצ"ל מבאר שתפילת הדרך נתקנה לא רק בגלל הסכנות שמאיימות על קיומו הפיזי של האדם אלא גם בגלל ערעור יציבותו הנפשית והרוחנית בעקבות יציאתו מהחומות הבצורות של ביתו הקבוע. "כל מצב חדש צריך שמירה, מפני שהוא מביא ציורים חדשים (= מפני שהאדם נחשף למצבים חדשים) והרגשות חדשות" (עולת ראיה עמ' תא).
תפקידה של תפילת הדרך הוא לקבוע יסודות רוחניים יציבים באדם לפני חשיפתו לזעזועים ולתנודות נפשיות. "וכשאתה יוצא לדרך, הימלך בקונך וצא. מאי היא? תפילת הדרך" (ברכות דף כט).
זהו האתגר שבפניו עומדים בני הנוער בתקופת החופשה. האם ידעו לשמור על יציבות נפשית, על שיקול דעת ועל מתינות, או יאבדו כל עוגן ויפעלו מתוך חיפזון ופזיזות? אחד המבחנים הוא צורת התנהגותם במהלך הטיולים - בהיבט המוסרי ובהיבט הבטיחותי. אובדן היציבות פוגע בשני מישורים:
א. במישור המוסרי. כגון: בני נוער שחורגים מכללי המוסר המינימליים במהלך טיולים (לדוגמה: צניעות, דרך ארץ, פגיעה ברכוש, בל תשחית).
ב. במישור הבטיחותי. כגון: בני נוער המסכנים את עצמם בצורה מטופשת במהלך טיולים.
טיפלנו בהרחבה בנושא "טיולים, הרפתקאות וזהירות" במטרה להגביר את המודעוּת לענין. כל מי שיכול להשפיע בכיוון של תוספת זהירות בטיולים, איננו רשאי לשבת בחיבוק ידיים. הוא חייב לדבר, לשכנע, לצעוק ולפרסם. גם מוסדות החינוך צריכים לקחת חלק במסע ההסברה הזה. יש לו גם סיסמה מתאימה: "חמירא סכנתא מאיסורא".

(מתוך הספר "אמונת החינוך" של הרב אלישע אבינר. הרב אלישע אבינר הוא אחד הרבנים המגבים את הקו הפתוח "חברים מקשיבים" , ואנו מתיעצים איתו ומפנים אליו שואלים בעת הצורך).