כאשר הפוליטיקאים, המתנגדים לדרכנו, מטיחים בנו כל מיני האשמות וגינויים, הם נוהגים לחתום בכינויים חריפים ונוקבים, כדי להשחיר לגמרי את פנינו ולדחוק אותנו לשוליים: "אתם חבורת משיחיים". למשמע כינוי זה, יש המרגישים צורך למחות, להתנצל ולהצטדק שהם אינם משיחיים. אבל, בואו ונודה על האמת: אנחנו באמת "חבורת משיחיים", ועל כך גאוותנו. איננו מתביישים במשיחיוּת שלנו, איננו מחביאים אותה מתחת לשטיח, ואיננו מתכחשים לה. היא קישוט נאה שאנחנו מתפארים בו.
הכינוי "משיחי" הפך לכינוי גנאי בחברה הישראלית. הוא מציין אדם המנותק מההווה ושקוע בחלומות לא-מציאותיים. אבל, בעבר הלא-רחוק, "משיחי" היה שבח, מפני שהציונוּת היתה תנועה משיחית. היא חלמה חלומות לא-מציאותיים על שיבת עם ישראל לארצו אחרי אלפיים שנות גלות. הרצל, לקראת פגישותיו הראשונות עם מנהיגי העולם היהודי, הציג טיוטה של תכניתו בפני ידידו הרופא והעיתונאי פרידריך שיף, על מנת לבחון את התרשמותו של יהודי משכיל לתכניתו. שיף האזין ברוב קשב לנאומו של הרצל, ואמר לו שתכניתו היא פרי של התמוטטות עצבים, ועל כן הוא זקוק בדחיפות למנוחה ולטיפול רפואי. ואף הזהיר אותו שלא ימשיך ברבים לספר על תכניתו פן יחשבוהו למטורף, יוודע הדבר להוריו והם יהיו אומללים! לאחר כמה עשרות שנים, התגלה הטירוף של הרצל כראשית מימוש חזון הנביאים וגם כצעד מדיני ממשי ואיתן.
אנחנו משיחיים, צופים קדימה, מרבים להציב אידיאלים גבוהים ורחוקים, שואפים לשלמות, ולא נכנעים לחולשות של הרגע. יש אומרים: "במדינה זו, כפי שהיא עכשיו, מתממש כל החזון הציוני. שבנו להיות עם נורמלי, ככל העמים, ודי לנו בכך". זו איננה עמדתנו. אנחנו משיחיים, ועל כן אנחנו רוצים הרבה מעבר לזה - שלמות התורה, שלמות האומה, ושלמות הארץ. מכאן - חזון ארץ ישראל השלמה, שאנחנו דבקים בו. את החזון הגדול אנחנו מנסים להגשים, ומכאן - ההתיישבות ביש"ע ובכל חבלי ארץ ישראל.
יש אומרים: חזונכם נכשל, העם לא הולך איתכם, וזה מוכיח שטעיתם בכל דרככם. תשובה: טרם הוכח שנכשלנו. יש שאצה להם הדרך וכבר חוגגים את כשלוננו. עוד ימים יגידו מי נכשל. אך גם אם יתברר שנכשלנו, לא טעינו בדרכנו ואיננו מתחרטים אף לרגע אחד על כל מה שעשינו. אנחנו מנסים למשוך קדימה את עגלת המשיח, מתוך תקווה שרבים בחברה הישראלית יקפצו עליה. אנחנו מזמינים אותם להצטרף אלינו לעגלה. אין לנו בטחון שהם יענו בחיוב להזמנתנו, אין לנו ערובה שהם ייסחפו בלהט האידיאליסטי שלנו. אנו מודעים לאפשרות של חולשות לאומיות, של עייפות ושל משבר בעם. אבל, איננו פטורים מלנסות. לכן, אנחנו מנסים וגם בעתיד נמשיך לנסות. המשיח נקרא "בר נפלי" (= בן הנפילות) - הרבה נפילות מלוות את תהליך הופעתו של המשיח, אבל, עליו נאמר "כי שבע יפול צדיק וקם" (משלי כד טז). סופו של המשיח לקום. הוא יקום מכוח כל הניסיונות שלא צלחו.
ובכלל, ברוחניוּת אין השקעה שהולכת לאיבוד. גם אם נדמה שההשקעה ירדה לטמיון, זה באמת כך רק בחיצוניוּת. אבל, בפנימיות, ההשקעה היא כמו זריעה שהוטמנה באדמה ותנבוט בעיתה ובזמנה. כאשר חקלאי זורע זרעים בשדה, הם נעלמים בין רגבי האדמה. האם הם הלכו לאיבוד? לא, הם ינבטו בבוא הזמן. זה גם דינה של כל השתדלותנו בעד ארץ ישראל, של כל ההתלהבות עבור שלמות הארץ שהטמענו בעם ישראל. כל השקעה רוחנית איננה לריק. הראיה: מחג החנוכה. מידי שנה, אנו חוגגים בחג החנוכה את נצחוננו על היוונים, את חזרת מלכות ישראל למקומה ואת חידוש העבודה במקדש. ונשאלת השאלה: כל ה"הישגים" הנפלאים הללו בטלו עם חורבן בית שני (איבדנו את עצמאותנו וחרב מקדשנו), אזי למה לחגוג את חנוכה?! מכאן ההוכחה שכל הישג רוחני, אפילו כאשר נדמה לנו שהוא היה רק זמני, יש לו משמעות וערך לכל הדורות. אין השקעה שחוזרת ריקם.
לכן, הטעות החמורה ביותר שיכולים אנו לעשות היום, היא להתחרט על דרכנו ה"משיחית" ולתהות על הראשונות. אם טרם הצלחנו להחדיר את הרוח משיחית באומה, והיא טרם הפכה לנחלת כלל האומה, אזי רובצת על כתפינו אחריות כפולה ומכופלת להמשיך להניף את דגל הרוח המשיחית בחברה הישראלית: לרומם את החזון של שיבת ציון ולקרב אותו לחזון הנביאים, לעורר לאידיאלים גדולים ללא בושה וללא היסוס, ולדבר על השלמוּת - בעם, בתורה ובארץ. לא רק שלמות בעם, ולא רק שלמות בתורה, ולא רק שלמות בארץ, אלא שלמות בכל.
מי שאחראים על נשיאת הלפיד המשיחי בדור הבא הם בני הנוער. לכן, אל להם להתרשם מהמספידים את דרכנו, ואל להם לתהות על הראשונות. נמשיך לדבוק ברוח המשיחית. כל מי שיכנה אותנו "חבורת משיחיים", אנחנו מודים לו מראש על המחמאה היפה.