שמונה עשרה שנה אחורה ואני יושב ליד אבא שלי ב'אנדרגרואנד', המפורסמת של לונדון. הכול היה דבש עד שבאחת התחנות שמנו לב שפתאום נשארנו שנינו לבד עם עוד ארבע פקיסטנים שהסתכלו עלינו במבט שכולו אומר 'מי שברך' ועוד רגע והיינו יכולים לגעת בשנאה שלהם.
בצעד של בהלה החלפתי את הכיפה שלי בכובע גרב (אבא הלך עם קסקט וגם ככה נראה כמו בריטי מן המניין) ותקעתי את המבט הכי עכו"ם שהיה לי בכדי שלא יעלה אפילו בדעתם שאני יהודי.
זה עבד. בלי הכיפה, כל החזות שלי התאימה לנוף הלונדוני באופן מושלם.
מאז בכל פעם שאני מגיע לפתיחה של 'שמות' וקורא את הפירוש:
"למה נאמר ג' מיני עולה, כנגד ג' מידות טובות שהיו בידן של ישראל במצרים ובזכותן נגאלו, שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ושגדרו עצמם מן הערוה" (במדבר רבה פרשה יג אות כ' ד"ה ביום הששי) אני מרגיש ששריר הזהות והייחודיות היהודית מנדנד לי:
באמת יכול להיות שבסך הכול הורדתי את הכיפה וכבר אני כמו בריטי מצוי?
האם כל הזהות שלי ושוני מסתם בחתיכה של בד (אמנם מושקעת ועבודת יד) בלבד?
עמדנו שבת שעברה באחד הסמינריונים מול מאתים בנות ושאלתי אותם:
האם באמת יש הבדל בין ג'ני מטקסס, שביעיסטית שצורכת תרבות מערבית ולבושה בהתאם לקולקציה העכשווית ביותר לבין שפרה, שביעיסטית מאולפנה מצוינת שמבחינה חיצונית לפחות, נראה שלבושה בהתאם לצווי אופנה זהים?
והשפרה הזו אגב, צדיקה אמיתית שמקפידה על תפילות, מדריכה בבני עקיבא וכולה אידאלים. ובכל זאת חיצונית, יש הבדל?
ואז ספרתי לבנות על הפעם ההיא, כשהלכתי ב'מאה שערים' וראיתי בפעם הראשונה את לבוש הזברה של חסידי 'תולדות אהרון' ולא הבנתי מה נפל על החבר'ה האלו עם הלבוש הגלותי הזבראי והשחור הזה.
עד שהבנתי.
אילו הם (ולאו דווקא הם, כל אחד שלבוש בצורה יהודית...)היו יושבים בקרון ההוא, ב'אנדרגאראונד' בלונדון, גם אם הם היו מחביאים את הכיפה, עדיין הייחודיות היהודית שלהם הייתה זועקת .
אז אולי הם נשארו עם לבושים שחורים של גטו ובהמון דברים אנחנו חלוקים
אבל במסר אחד שהלבוש שלהם מעביר אי אפשר לטעות:
'זהירות, יהודים לפניך!'
לתגובות והזמנת שיחות: avinoam811@gmail.com