פתיחה
"שמע, אתה חייב להספיק ללמוד פיזיקה, מתמטיקה, ביולוגיה, כימיה ברמה מורחבת. אין, העולם רץ. לא תספיק עכשיו, "תפספס את הרכבת". חייבים לנצל כל שניה פנויה, לרכוש כמה שיותר אמצעים לעתיד".
"מה הלחץ? אז יקח לך עוד כמה שנים, אז מה?! ואם תרוץ, אז מה? תשיג עבודה יותר טובה, ואז מה, תשב תנוח? אז תנוח כבר עכשיו, תרגע. תהנה מהחיים"
עכברים ושירים
כך עכבר העיר לי מספר בין בנינים
שהלילות שבעירו הם החיים
ועכבר הכפר בתוך שדה כך לי אמר
ריח מתוק של פרדסים זה העיקר
וביניהם, וביניהם, אני הולך ואז חוזר
יש בי מזה, וגם מזה, יש בי שניהם
אז עכבר הכפר, על השקיעות הוא מספר
וידידו, זה מהעיר, שוב ממהר
וביניהם, וביניהם, אני הולך ואז חוזר
יש בי מזה, וגם מזה, יש בי שניהם
וביניהם, וביניהם, על שפת הים שקט מוצא
ואז ברחוב סתם נהנה, יש בי את זה
איש המזרח
על חוף רחוק אי שם במזרח שוכב לו בחור ומעשן עוד באנג. מה בוער? החיים זורמים. תרצה או לא, מחר - שוב תזרח השמש מבין העננים. והוא יושב לו עם עוד אלפי חבר'ה אי שם במזרח. אם ירצה א-לוהים הוא יכול לסדר את הכל לבד.
לו היה "יותר יהודי" היה ודאי יודע ש"לא תהו בראה, לשבת יצרה". באנו לעולם, לא בשביל לשבות ולא לעבוד. יש פה הרבה על מה לעבוד, לא חסר למי ולמה להועיל ולעזור. 'אהה, תאמר שהעולם כבר שלם, כל דבר רק מקלקל והורס?' על זה מופיע הסיפור בילקוט שמעוני, שם מופיעה שאלתו של טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא: אם מעשיו של הקב"ה נאים - למה אנו מלים? הרי התינוק יכל להיולד מהול מבטן אמו? ענה ר' עקיבא שלא ניתנו המצוות אלא כדי לצרוף בהן את הבריות.
העולם נולד חסר, ואנו משלימים בו את מה שהקב"ה מצפה מאיתנו.
איש המערב
באותה שניה, בחצי השני של כדור הארץ, חי לו אדם. במרומי בניין גבוה, בתוך משרדו הממוזג הוא יושב מול אלפי תיקים שעליהם נרדם אתמול בשתיים לפנות בוקר. לפתע הטלפון מצלצל, זו אשתו, היא מבקשת שיוציא את הילד מהגן. "אין בעיה" הוא עונה בנימוס. מיד הוא מתקשר לחברת "הכל" שעושה את כל הסידורים בשבילך. "תוציאו את הילד הקטן והחמוד, קחו אותו הביתה ותכינו לו אוכל – בנוהל", הוא מסכם (כבר כמה שנים זה ככה בנוהל). לו היה קצת "יותר יהודי" היה יודע שיש ביהדות בנוסף למצוות גם ערכים. משפחה זה ערך, ולעיסוק בדברים שלא קשורים לעבודה יש גם ערך.
ואיפה אנחנו?
בין המערב הטורדני ששם חייבים להספיק הכל: פספסת שניה מהחיים - פספסת את הכל. אם חזרת מהצבא ולא היית בכל מסיבה אפשרית אז לא שווה בכלל כל היציאה הביתה. מול המזרח - שהמונים שם יושבים ולא עושים כלום - נמצאת מדינת ישראל. רצוי שנדע לשלב את השקט והעשיה.
לפעמים קשה לנו לראות מה אנחנו צריכים להיות - אותו אדם שרץ להספיק, או אותו אדם רגוע שלוקח הכל ב'איזי'. אולי למאיר בנאי יש את התשובה – להיות שניהם.
מי שימצא את האיזון בין שני הדברים יגיע לשורות הסיכום:
“...על שפת הים שקט מוצא
ואז ברחוב סתם נהנה יש לי את זה".