יום שני בערב, צומת גוש עציון.
לקחתי אתי מצלמה. ונרות. מה שהיה בבית. נר נשמה אחד, חופן נריות. המצת חם, שורף לי את האצבעות. שישרוף. שיסיט ולו לשנייה את הכאב האמיתי למקום אחר. עוד ועוד נרות נדלקים, אוסף אקראי. להבות להבות. הרוח מכבה, אישה אחת עוברת מנר לנר, מדליקה אותם שוב ושוב ושוב.
שיר מתחיל ומתעצם. "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה העומדים בין בים ובין ביבשה. המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה ומאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה השתא בעגלה ובזמן קריב". תקווה שהייתה ואיננה. ומה אומרות לי המילים הללו היום.
רק אתמול שרנו את השיר הזה לאיריס ורחלי ובת גלים שעמדו יחד על הבמה בכיכר רבין, תמונתן מוקרנת על המסך הגדול. השיר פרץ במפתיע ועבר כמו גל בכיכר. כמו נחשול של תפילה.
ואז "שיר תקווה", מירי מסיקה מאחלת לילדים שיחזרו כבר מחר, לא עוד שנה.
למחרת העצרת הם נמצאו. כאילו השתקפה התקווה הגדולה באיזו מראה מעוותת, ובבואתה חזרה אלינו ופניה כפני הסיוט הנורא מכל.
אני יודעת שהקדוש ברוך הוא לא עובד אצלנו. אני יודעת שגם "לא" זו תשובה, ועל "זו תורה וזו שכרה?" נענים ב"שתוק" כי מי יכול להבין. ומי אני שאעז. ועדיין משהו בי רוצה לצרוח, לקרוע את הגרון, להלום על שערי שמים. איפה היה המלאך שיסיט את יד הרוצח. למה לא קרה להם נס.
ראה ה' למי עוללת כה...
וקול אחר בי עונה שלהאשים את אלוקים זו טעות בכתובת. ושלא לי חשבונות של מעלה. ושאשתוק כי כך עלתה הגזרה. והזעקה הכלואה מסרבת להרפות. והדמעות לא באות, ושיר רודף שיר, דגלי ישראל נעים ברוח של גוש עציון שהופכת קרה ככל שחולפות השעות, והכיכר מתמלאת ועוד נרות נדלקים. הנה נרות שמרכיבים מגן דוד ובתוכו הרכיב מישהו "חי" מגפרורים שרופים. חי שמת. אני מצלמת, רוצה לתפוס מרחק. שוב חוזרת למעגל השרים. הנשמה לך והגוף פעלך חוסה על עמלך. חמול על מעשיך. והמועקה שלא מצליחה להישטף. אל תסתר פניך ממני. שמור שארית ישראל האומרים שמע ישראל...
למחרת צועדים מצומת הגוש אל אותה טרמפיאדה. תחנה צבעונית. מודעה על "סטריטבול" שיתקיים במתנ"ס. חבורה של נערים ונערות עם דגלי ישראל אומרת תהילים. המפגש הבלתי אפשרי הזה של שמחת נעורים ושל מוות. תמימות. פחד מוות. אין לי אוויר.
בדרך לבית העלמין מוצאת שיר שכתבה רוני אדמוני מנווה דניאל. כל מילה נוגעת לי בעצב אחר. מכאיבה כמו שרק מילים שנכתבו בדם ובכישרון יכולות. קוראת שוב.
יהיה עלי יומי כתמול שלשום
שישוב ההרגל, האמון, החלום
שאדע כי יש תקווה
כי יש רצון
לא הרבה ביקשתי-- רק כאתמול, כשלשום.
-----
שלושה יצאו, הלכו בלאט
שלושה, וגם האל איתם- אחד
והלכו
ועמדו
ויעלו.
ואיתם הוא, הראו?
האמר, דרככם, אחרונה היא?
ואם אמר, שמעו?
-----
ורכב שרוף- לפיד קורע ליל
צועק את כאב השמיים
זועק אילם זעקת אב ואם
ורחל ממאנת להינחם
כי אין נחמה. ואין הבנה.
כי אם כאן, היום, קוברת את בנה
-----
ושיח היה שם
וזוג משקפיים
וגם אדמה הפוכה
בוכה כמים
מסמנים עצור
הורד נעלך
כי כאן הסנה בוער את הלב
וקדוש המקום וכואב ופתוח
והסנה אינו מעכל
-----
ןלא אבקש עוד דבר
ולא אשאל למה או על מה
רק כאתמול או שלשום
ביום שהייתה בו תקווה ושלום.
(רוני אדמוני, נווה דניאל.)
ואין הווה באוויר. וגם לא חמצן.
שומעת את הקדיש של רחלי פרנקל. אמא קוברת בן. יתגדל ויתקדש בשלושה קולות. אבא ואח. ואמא שקרה לה הנורא מכל. היא הייתה יכולה לבחור שלא להצדיק את הדין. היא הייתה יכולה להתפרק, לצעוק, להתריס. והנה היא שם. מדברת על התפילה שחוללה משהו, גם אם זה לא היה המשהו שרצינו וקיווינו. אותה אמא שביקשה מבני הנוער בכותל לא להישבר אם חלילה לא יחזור בנה בחיים. ואיך לא תישבר בעצמה.
יהא שמה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא.
המלאכים כנראה עומדים דום עכשיו. וקול דממה דקה נשמע.
רחל אומרת קדיש על בנה.
ואין יותר שאלות. גם לא תשובות.
רק הידיעה שיתגדל ויתקדש.
בעלמא דברא כרעותה וימליך מלכותה ויצמח פורקנה ויקרב משיחה בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל בעגלא ובזמן קריב.
אמן.