הנאהבים והנעימים

לפני שנה בדיוק, בליל שבת פרשת ויקרא אור לו' באדר ב', עלו לגנזי מרומים הרב אודי, רותי, יואב, אלעד והדס לבית משפחת פוגל. בעוד הם זכו לטהרה גדולה, הארץ רעשה וגעשה מהטבח הנורא שעשו הערלים מהכפר ערוותא.
עם אצילות הנפש, המעשים הטובים והרוח הגדולה וגם הקטנה שפיעמה בהם - אנו ממשיכים להיפגש דרך הזיכרון החי שהם הותירו כאן עלי אדמות.
הרב איל ורד (חבר ותיק של הרב אודי), אוריה קסדו (אחות של רותי) ומיכל פרץ (חברתה של רותי) מתגעגעים וכותבים.

יואב פוגל ז"ל

ענווה לא נודעת (הרב איל ורד)

אודי יקר.
ביקשו ממני לכתוב לך מכתב. קצת מצחיק, אתה יודע, בהתחשב בעובדה שאנחנו מדברים כל השנה.
אתה זוכר את השיחה ההיא, אודי, מחוץ לבית המדרש באריאל, יצאתי ופגשתי אותך, והתחלנו לדבר. שיחה קרובה, מצחיקה, נוגעת. שנינו היינו על פרשת דרכים, מחפשים, אתה היית לפני איתמר, אני הייתי לפני מכון מאיר, עוד לא ידענו מה מחכה מעבר לפינה.
היום אני עולה כל יום לירושלים, ובסיבוב שאחרי מוצא אני מרים עיניים להר המנוחות ויודע איפה אתם נמצאים, לפי הצלחות הלבנות הגדולות על יד קבריכם, ואני מדבר אתך אודי. כמעט כל יום.
תמונות שונות רצות לי בראש, תמונות טובות מהימים היפים והטובים שהיו לנו יחד, מהטיול ההוא לעין עקב, רק שנינו, יום שלם הולכים, מדברים, מתנשפים במעלה החוד ויורדים עד לעין.
ויש גם תמונות קשות, מליל שבת, אתה יודע, אין צורך לפרט.
אבל יש תמונה אחת שרצה לי בראש כל הזמן, אודי. ממש לא יוצאת. ותמיד כשאני עובר בסיבוב ומרים עיניים, היא באה מולי. זו תמונה שמעולם לא ראיתי אך היא ברורה לי ובהירה.
זאת התמונה שלכם בשמים.
בחולצות לבנות, אתה ורותי והילדים, וחיוך, במעגל, רוקדים.
ואתה רוקד כמו שרקדת כאן. התנועות עדינות, הגוף הרזה נע בקלות, חיוך ביישני מסתתר מאחורי השפם שלך שקצת עובר את השפתיים. יש שמחה ומתיקות על פניכם ואתם שמחים.
והתמונה הזו מחזיקה אותי אודי. אני ממש רואה אותה מול עיניי, רואה כמה טוב לכם שם, כמה אתם ביחד ואחד, ואיך קדושת השבת חופפת עליכם כל הזמן ולא נעלמת. ורק התמונה הזו מצליחה להתגבר על קול הזעקה האילמת שנשמעת ממרומי ההר, היכן ששוכבת משפחה כמעט שלמה.
אודי, בהלוויה שלכם אמר הרב בן-ישי, תמיד קראת לו הרב בן-ישי, 'אודי - בושת פנים לגן עדן.'
בארבע מילים הוא קרא לך שם. בושת פנים לגן עדן. והדבר המדהים הוא שכל הקצונה וכיתת הכוננות, והחיים עצמם עם האתגרים, והגירוש עם הציניות שנלוותה אליו, וההתלבטויות אחר כך בהמשך, כל אלו לא עמעמו במעט את בושת פנים לגן עדן.
אני מוצא את עצמי נאבק, אודי, אך גם נכנע בקלות. נאבק בין המראות הקשים, בין האופן הנורא שבו נלקחתם מאתנו, 'אבינו מלכנו נקום נקמת דם עבדיך השפוך', לבין התמונות שעולות לי באופן פשוט וטבעי בקשר אליך, תמונות שכל כולן נעימוּת ושמחה וחן ורחמים. ומכיוון שאני יודע מה היית אומר לי בעניין, אני נכנע בקלות. מוסר את עצמי אל התמונות הנעימות והטובות, ומוצא את עצמי גומר את הסיבוב הזה אחרי מוצא, חושב עליכם, ויוצא ממנו שמח. היית מאמין אודי? שמח.
נעלמתם לנו בליל שבת, מוצאי ז' באדר. ז' באדר, זמן של לא-ידע. יש תחום כזה בחיים, מֵמד, שנקרא לא-נדע. נראה לי שאתה היית חלק ממנו.
לא ידענו מי הולך לידינו. אבל כעת אני חושב שגם אתה לא ידעת. נזכרתי בדברי האור החיים הקדוש על מידת הענווה של משה, שהיה בה ממד של חוסר מודעות לכך שהוא ענו. משה עצמו לא יודע מה שכולם אומרים עליו - שהוא הכי ענו. ומזה קרן עור פניו.
נזכרתי באור החיים ונזכרתי בך, באור החיים שבקע ממך ומרותי, ונזרע בילדים שלכם, בלא-נדע שהייתם בו, שמחים ופועלים, וכלל לא יודעים שבשמים הכריזו עליכם שאתם גדולי גדולים, כבני מלכות הנקראים אל המלך.
אני כותב ועולות בי דמעות, געגוע, רק לראות את פניך עוד פעם אחת, עוד פעם אחת להביט באור ובבושת פנים לגן עדן, רק פעם אחרונה להביט בפניך כשאני כבר יודע, יודע מה הן מסתירות.
אבל יש רק חלום, ותמונה של מעגל בשמים, בחולצות לבנות וחיוך, וריקוד עדין עדין. תמשיכו לרקוד שם ביחד, זה נותן לנו כאן כוח להמשיך.

הייתם אור מכוון (אוריה קסדו)

אינני יודעת כיצד לסכם כמעט שנה בלעדיכם. הקושי הוא עצום.
הזיכרונות שעולים הם כל כך נעימים, טיולים שעשינו יחד, שבתות משפחתיות וסתם צחוקים כמעט על הכל...
רותי, אני כל כך מתגעגעת לעצות שלך - זה מתחיל בזוגיות ונמשך באיפה להזיז את הספה בסלון, שייראה יותר ביתי.
נוכחותכם ועצותיכם חסרים לנו. כמעט בכל שבת שהיינו יחד היה עולה נושא אחד על השולחן, חינוך ילדים, עד שבשלב מסוים, אודי, בכל פעם שראית אותנו אמרת, "למה שלא נדבר קצת על חינוך ילדים?"
וכרגע אנחנו במצב שאנחנו חייבים עצות, ילדינו גדלים ומתבגרים ואתם השאלות והתהיות, מה נכון? מהי הדרך הטובה ביותר? אצלכם הכל היה כל כך ברור, "כל הזמן שיהיו מוקפים בתורה ובדברים טובים" וזהו.

מיכל פרץ ורות פוגל ז"ל (צילום: מיכל פרץ)

שנה (מיכל פרץ)

שנה שאין יום שעובר ואני לא חושבת עלייך, שדמותך לא עולה וקופצת לה בין עיניי.
פעם את גלוית ראש, גיל תשע-עשרה כזה, ושערך הזהוב אסוף לקוקס, ומתוך השיזוף העמוק בפנייך זורחות אליי עינייך הכחולות ואני רואה בהן גלים.
ופעם המטפחת הלבנה מהודקת בקפידה לראשך בעוד אחד מלילות השבת שהיית קופצת אליי להגיד שבת שלום, בכרמי-צור. לובשת לבן, מאופרת, מטופחת. קורנת מבעל וילדים.
ופעם המטפחת מונחת לה ברישול, ואת אחרי לידה, עייפה, מחפשת, מבררת, חוקרת, מה במצב הנוכחי יהיה הכי נכון לך, לבית, לאודי, לעצמך.
ומכלול הפרצופים שלך, פרצופים מצחיקים משולבים תמיד במבט ציני, עם זיק של רצינות. פרצופים משעשעים שהלכו והתעדנו במהלך השנים, שהלכו ומעט הרצינו כשהפכת לאישה. ובכל מפגש אתך, בשיחת נפש איכותית ועמוקה, היה אפשר להגיע עד לנבכי העבר הרחוק כל כך שלנו, יכולנו לטעום לרגע או שניים שוב את הילדות המשותפת, הימים הרחוקים מבית ספר נעם בנות, סניף אריאל גב"ש, המחנכות, מגמת ספרות, הרבנים והיועצת שהיו מעירים לנו תמיד. וכל הפעמים שהיית מגיעה אליי בשבת ברגל מביתך, ונשארת לישון.
וכמה אהבת את הים, כמה אהבת להבריז מהאולפנה, עם חברה או יותר, ולהתחמם מתחת לליטוף קרני השמש ובשקט שלוחשים הגלים.

ביום-יום אני בורחת. בורחת מלהתחבר, בורחת מלגעת בכאב הכל כך עצום הזה, בורחת מלהרגיש אותו מטפס ועולה בי, בורחת מלכתוב עלייך כמו שכתבתי ופרסמתי בתחילה.
וייסורי המצפון שעם הזמן נרגעים מעט, עדיין כואבים. למה לא הזמנו אתכם לשבת בשנים האחרונות? למה סיננתי שיחה ממך חמישה ימים לפני, ולא הגעתי אתך לפגישת חברות מימים עברו שנערכה בירושלים, שלושה ימים קודם, וכל הטלפונים ששאלת אם מתאים לי שתקפצו, את והילדים.
וכל מה שחלמתי לכתוב עלייך, שכולם יקראו, ויזכו להכיר רק קמצוץ מהאור הענק שהיה בך, מהכוחות העצומים, מהנפש השואלת, המבררת תמיד, מהכישרון הזה להתחבר לאנשים רבים כל כך, לגעת בנשמתם, לגרום לכולן להרגיש החברות הכי טובות שלך. מיכולת ההכלה האדירה שהייתה בך. מהצורך הבלתי פוסק לקדם דברים, להניע, לא לדרוך במקום, לשבור חומות אם צריך.
ואני לא מסוגלת לגעת בעט.
ומודה לך על כל השנים שבהן היינו חברות כאלה טובות, על המסורת שעשינו בכל חול-המועד סוכות ופסח, של מפגשי על-האש ארוכים אצלנו בבית, אתכם ועם כל הילדים.
והפגישות שלנו, בארבע עיניים, בבתי קפה. והפגישה האחרונה שלנו בקפה-קפה באריאל, ואת חודש אחרי הלידה של הדס. ישבנו שם שלוש שעות, דיברנו, בכינו, צללנו לעומק כמו בכל פגישה. ניסינו לברר יחד מה יעניק שלווה לנפשך המחפשת, אפילו אחרי לידה. ועשינו כרטיס מועדון לבית הקפה.
לא מזמן נגמר לו התוקף, לכרטיס, ובכך נסגרה לה שנה מאז ראיתי אותך לאחרונה.
ואני נזכרת בשבת ההיא שהתארחנו אצל נחמה גיסתי מאיתמר, יחד עם גיס וגיסה נוספים, אשר ופועה פלמר. גם אתם הצטרפתם לאחת הסעודות, והכל היה מלא חיים, וצחוק, ולימוד תורה משותף של אשר ואודי, ואת שמתווכחת עם אריה גיסי על בעיות במעון באיתמר, ושלושתכן הייתן עם בטן. את, ונחמה, ופועה. פועה הייתה בחודש שמיני עם יונתן, ואת עם הדס.
וכמעט חצי מהאנשים שהיו שם באותה סעודה קולנית ותוססת, כבר לא אתנו. אשר ויונתן, נרצחו לפני ראש השנה סמוך לקריית-ארבע, ואתם.
ואחותך מתבלת בהומור שחור "לפחות להדס יהיה עכשיו עם מי לשחק."
ואיך זה הגיוני שעל אבא שלי, שנפטר בפתאומיות לפני למעלה מעשור, מעולם לא התאבלתי ברמה כזו כמו עלייך? אני משתפת חברה קרובה בחור שנפער בי, ותוהה אם זה נורמלי להרגיש ככה, הרי היית "רק" חברה, לא קרובת משפחה.
וכשאני שואלת את אמך, היא עונה לי שזה הכי מובן בעולם - הרי חברה טובה, בניגוד לכל קרובת משפחה, בוחרים. והיא צודקת. בחרתי אותך, ואת אותי, כבר בגיל שתים-עשרה.

אם רק היה אפשר לחלום, כמו כשהיינו ילדים, על תחיית המתים, ולצפות שזה יקרה, שתחזרו כבר.
אם רק הייתי יכולה לעשות אתך רק עוד שיחה אחת אחרונה, פנים אל פנים, ולהגיד לך תודה.
תודה על חברות ארוכה, אמתית ומחבקת כל כך.
תודה שמעולם לא הרפית מהקשר, למרות כל השנים שגרתם רחוק, בנצרים.
תודה שהייתי חשובה ומשמעותית לך.
ותודה על שפתחת בפניי את צוהר נפשך, והרשית לי לגעת בעולם פנימי עשיר בצבעים עזים ורכים, צבעי אש חובקים תכלת וים. וורוד.
נוחי על משכבך בשלום.

המכתבים פורסמו בירחון הנשים "הלל"