ה'התנתקות' הלא נכונה

השעה הייתה כמעט חצות כשהטלפון במוקד "חברים מקשיבים" צלצל. הרמתי את השפופרת, מצפה לעוד שיחה שגרתית עם צעיר או צעירה שמתקשרים כדי לשאול או להתייעץ איתנו. הפעם זה היה שונה. הקול שהדהד מבעד לשפופרת לא היה של נער בגיל תיכון אלא של אדם מבוגר יותר. "אתה לא מכיר אותי, ואני מניח שגם לא ניפגש לעולם. אין לי שאלה וגם איני מבקש עצה בשום עניין" היו מילות הפתיחה שלו, גורמות לי להזדקף בכיסאי ולחדד את אוזניי, "אני מבוגר בכמה שנים טובות מהצעירים שבדרך כלל מתקשרים אליכם, אבל זו בדיוק הסיבה שבגללה התקשרתי..." עכשיו כבר באמת הייתי במתח, 'מי האדם הזה? מה הוא רוצה?' התרוצצו השאלות במוחי. הקול שמעבר לקו המשיך בדבריו "אני טעיתי. טעיתי טעות חמורה ששילמתי עליה הרבה. עכשיו אני כבר נמצא במקום אחר לגמרי, אבל אני מבקש ממך שתעביר את הדברים שלי הלאה. אולי זה יצליח לחסוך מצעירים שנמצאים במצב כמו שאני הייתי בו, את מסלול הייסורים שאני עברתי...". עברו כמה שניות של שקט אילם, ובן שיחי המשיך בדבריו, במילים בטוחות ומנוסחות היטב, אך שנימה של כאב עמוק שזורה בהם. "בן 16 הייתי אז בסך הכול כשהחלטתי להתנתק ולעזוב את הכול. 'לחזור בשאלה' מה שנקרא. זו לא הייתה החלטה של רגע אלא משהו שהתגבש והתבשל בתוכי במשך כמה שנים. הייתי ילד מוכשר מאוד, רגיש ובעל נפש של אומן. מגיל צעיר אהבתי גם להעמיק ולחקור ולא נמנעתי מלגעת בשאלות הנוקבות ביותר, ולהעמיד בסימן שאלה דברים שלרוב האנשים היו מובנים מאליהם. הבעיה הייתה שהמבוגרים שהקיפו אותי לא ידעו איך "לעכל" ייצור שכמוני. ההורים שלי היו עסוקים בעיקר בעצמם ובקריירה שלהם, הציפו אותי בכסף אבל לא נתנו לי כמעט התייחסות או הבנה, והמורים שלי באותה תקופה היו אנשים מקובעים ואטומים שלא הצליחו לספק את הצרכים הרוחניים והאינטלקטואליים שלי. הרגשתי שמנסים רק להשתיק ולחנוק אותי במקום להקשיב לי, להבין אותי ולעזור לי למצוא את המקום שלי בעולם. הכעסים והתסכולים שהצטברו אצלי הובילו אותי למרד. העניין היה שהמרד שלי, כמו אצל צעירים רבים אחרים, פשוט הופנה לכיוון הלא נכון. עם אלוקים מאז ומעולם לא הייתה לי בעיה. להפך, היחסים שלנו היו ממש טובים, אם אפשר לומר כך. הבעיה הייתה שהדת, התורה ועולם האמונה שלי היו מזוהים באופן טבעי, עם האנשים שהנחילו לי אותו – ההורים והמורים. וכשהחלטתי 'לבעוט' בהם ולמרוד, זה התבטא בעיקר במרידה באלוקים, כשבעצם לא לזה התכוונתי באמת. אני מניח שזה היה גם מין ניסיון להכעיס אותם ולהראות להם שאני עצמאי ולא נכנע לתכתיבים שלהם, כשבעצם הכי הרבה פגעתי ב...עצמי. עברתי עשר שנים (!) מייסרות שבהם התרחקתי עד לקצה הרחוק ביותר, עברתי את העברות הכי חמורות וטימאתי את עצמי בדברים שאתה אפילו לא מתאר לעצמך. לקח לי עשר שנים תמימות מחיי להבין שפשוט טעיתי בכתובת. עם אלוקים מעולם לא הייתה לי מריבה. להפך. אלוקים הוא זה שאוהב אותי יותר מכל. בכל מצב וללא תנאי. עליו אני לא צריך לעשות רושם, לא להתחנף, לשקר או 'לשחק' אותה. דווקא ברגעים הכי קשים לי, כשהרגשתי הכי לבד בעולם אם רק הייתי מבין שיושב לו אי שם למעלה מישהו שמאמין בי ורוצה את הטוב ביותר בשבילי, מישהו שמוכן לתת לי שוב ושוב הזדמנות להתחיל מחדש, לסלוח על כל טעויות העבר ולפתוח דף חדש בכל רגע נתון, הכול היה נראה אחרת. אבל אני הייתי טיפש ואטום והפניתי עורף למקור הכוח הגדול ביותר שלי". בן שיחי נאנח אנחה כבידה, כאילו פורק מעליו מטען כבד "היה לי חשוב לומר את זה כיוון שאני יודע שיש הרבה כמוני. שבגלל כעסים על האנשים שמקיפים אותם פשוט מתבלבלים ומתנתקים מהדבר הכי יקר להם דווקא בתקופה בו הם זקוקים לו יותר מכל. בבקשה...בשבילכם... אל תחזרו על הטעות שלי..."