השיר
אור הנר נמהל באור הירח
על הכר שיערך שפוך
בחלון צמרת עץ פורח
והשקט חזר, רואים לפי החיוך
סערה היתה, הנה חלפה לה
ופנייך שוב רוגעות כפני הים
עם האור נוסיף ללכת הלאה
עוד הדרך רבה, המסע עדיין לא תם
לא קלה היא, לא קלה דרכנו
ועינייך לפעמים כה נוגות
עוד שדות פורחים יש לפנינו
עוד הרים גבוהים, וצונני פסגות
רסיסים של אור בדמעותייך
וחיוך שוב מגשש דרכו אלי
כל הטוב עודנו לפנייך
שימי ראש על כתפי, תני לי ידך בידי
עוד מעט ייתם הנר לגווע
עוד מעט יובס השקט המבורך
המולת היום תתחיל לבקוע
לא תלכי לבדך, אני אהיה שם איתך
לא קלה היא, לא קלה דרכנו...
פתיחה
אנו נמצאים בשנים האחרונות במין פרשת דרכים בין הדור המקים את המדינה לבין הדור שלא ידע גלות מהי. ישנה תחושה לפעמים, שנאבקנו נלחמנו, עשינו, ודי, אין לנו כח, אנו רוצים עכשיו להגיע אל המנוחה ואל הנחלה. אני לא יכול להעיד באיזה שנים התחילה התחושה הזאת, ואולי היא תחושה שקיימת מאז קום המדינה, אבל על פי הרושם הכללי נראה שהיא עדיין קיימת ולא אבד עליה הכלח.
ניתוח השיר
ננסה לבחון את השיר "לא קלה דרכנו" כדי לראות איך אפשר להתגבר על הבעיה הזו. השיר מתרחש בהפסקה, בפרשת דרכים, "סערה הייתה הנה חלפה לה", אותה הנערה שמתוארת מחייכת ושמחה,ולצד זה היא שפוכה, שהרי עבר עליה מסע ארוך, שאמנם לווה בחוויות מדהימות, והיא הגיע למקום יפה ופורח "בחלון צמרת עץ פורח", אבל כולם יודעים שרק מי שטרח לפני שבת יאכל בשבת.
ואז מגיעה הדמות השנייה בשיר, ומחדשת, שאמנם הם הגיעו למה שהגיעו, אבל "עם האור נוסיף ללכת הלאה, עוד הדרך רבה, המסע עדיין לא תם". אני מנסה לחשוב על התחושה שעוברת בראש של אותה הנערה, 'הרי הגענו אל המנוחה ואל הנחלה', ובאמת היא אינה מקבלת את הרעיון בשמחה "ועינייך לפעמים כה נוגות (עצובות)". אבל הדמות ממשיכה ואומרת "עוד שדות פורחים יש לפנינו, עוד הרים גבוהים וצונני פסגות".
ואכן, הרעיון מעודד אותה קמעה "רסיסים של אור בדמעותייך, וחיוך שוב מגשש דרכו אלי", אבל זה לא מספיק כדי להזיז את הנערה ממקומה וצריכים גם את סוף המשפט "שימי ראש על כתפי, תני לי ידך בידי". ומעבר לעידוד, חשובה גם עזרה במסע עצמו - "אני אהיה שם איתך".
יעד ודרך
ישנם שני פירושים שונים לשיר שכל אחד מהם נכון. הראשון הוא שתמיד יש למה לשאוף, ותמיד יש למה להמשיך - "כל הטוב עודנו לפניך", וגם כשאנו חושבים שהגענו אל היעד, מתגלה לעיננו האשליה 'הסוף שאיננו'. זה אמנם נשמע מדכא, אבל יש לזכור שלא עלינו המלאכה לגמור אבל מצד שני אין אנו בני חורין לבטל ממנה. אם עשינו הרבה נותנים לנו שכר הרבה, והקב"ה נאמן שייתן את מתן שכרנו (אבות ב/טז).
שנית, מעבר להשגת יעדים, ישנה משמעות לדרך עצמה, "עוד שדות פורחים יש לפנינו עוד הרים גבוהים וצונני פסגות", ההרים הגבוהים אינם כאשר אנו מגיעים לאוטובוסים בסוף המסלול אלא כאשר אנו בעיצומו של המסלול, והדברים היפים אינם רק האמירה שעשינו את המסלול אלא המסלול עצמו.
ונחזור למה שפתחנו, כדי להתגבר על מחשבת הסוף יש לזכור שני דברים:
א. תמיד יש מה לתקן.
ב. התיקון עצמו הוא החוויה הגדולה ביותר ולא השלב שאחרי התיקון.
כלומר, אם נחפש תמיד נמצא במה יש לעזור ומה יש לשפר, וברגע שאנו מודעים למצב עוד בתחילת התהליך, לא נגיע לסופו כשאנו סחוטים ורוצים לסיים. שנית, יש לזכור שמאמני כדורסל אינם מאמנים רק כדי להגיע להשגים אלא הם מאמנים כי הם אוהבים את האימון.
אבל אל לנו לשכוח שכדי להצליח בזה, לא מספיקה ההבנה אלא כל אחד צריך להיות הדמות השנייה בשיר – מי שמצד אחד יודע את האמת ויודע לומר אותה, אבל מצד שני יודע לתת כתף בשני האופנים שלה – כתף לעייפים להניח את הראש ולהתעודד, וכתף לזקוקים לעזרה שאינם יכולים לעבור את המכשולים ללא עזרת השני.
מי יתן ונדע להמשיך ולחזק את עצמאותינו ואת דרכנו!