נדמיין לעצמנו שני אוהדים של קבוצות כדורגל: הראשון תמיד הולך אחרי הקבוצה האלופה. אם בעונה הבאה קבוצה אחרת תזכה באליפות, הוא יעבור אליה. זוהי בעיניו הצורה הטובה ביותר להיות אוהד, שהרי מה הטעם בלהיות אוהד של קבוצה שהיא רק מספר 2?

האוהד השני, לעומת זאת, אוהד קבוצה אחת לאורך כל הדרך - גם אם היא האלופה וגם אם לא. גם אם קבוצתו תהיה בתחתית הטבלה, הוא ימשיך לעודד אותה וילך אחריה באש ובמים.

ברור לנו שהאוהד השני הוא אוהד אמיתי ושהראשון לא. אבל אולי בכל זאת כדאי לנו לשאול את עצמנו: אולי הדרך של האוהד הראשון חכמה יותר?

השאלה הזאת, בצורה קצת אחרת, יכולה לעלות גם אצלנו כאנשים מאמינים. במה אנחנו מאמינים ובמה לא? האם יכול להיות שבמהלך הזמן החולף אנחנו עשויים לגלות "אמונות" חדשות, או לחילופין, לנטוש ישנות? מהי בעצם האמונה?

ה"חזון-איש" (ר' ישעיהו קרליץ), בפרק השני של ספרו "אמונה וביטחון", עוזר לנו להגיע לתשובה בשאלה זאת. הנחת היסוד היא שאמונה בה' היא דבר קבוע, ומכאן מסקנתו:

"טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים במושג בטחון (לפי החזו"א, המושגים אמונה וביטחון דומים במשמעותם). שם בטחון, המשמש למידה מהוללה ועיקרית בפי החסידים, נסתובבה במושג חובה להאמין - בכל מקרה שפוגש האדם והעמידתו לקראת עתיד בלתי מוכרע ושני דרכים בעתיד, אחת טובה ולא שניה - כי בטח יהיה הטוב, ואם מסתפק וחושש על היפוך הטוב הוא מחוסר ביטחון. ואין הוראה זו בביטחון נכונה, שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד אין העתיד מוכרע, כי מי יודע משפטי ה' וגמולותיו יתברך. אבל ענין הביטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו יתברך".

אמונה חייבת להיות דבר נצחי. מה שאינו נצחי - הוא לא אמונה. הוא יכול להיות תקוה, בקשה או תפילה, אבל לא אמונה. לדוגמא, אם אני, האדם המאמין, עומד לפני מבחן גדול, אני לא אמור לחשוב שבטוח ה' יעזור לי להצליח במבחן, מפני שאין לי שום דרך לדעת שזה אכן מה שיהיה. אני נדרש להבין ששתי האופציות - ההצלחה והכישלון - קיימות. לפי החזו"א, האמונה היא צורת ההסתכלות שלנו על הדברים שקורים בעולם, כלומר ההכרה הברורה שכל דבר שקורה בעולם הוא מאת ה', בין אם זה מה שרצינו שיקרה ובין אם לא.

יש לציין, שכל זה נכון לגבי "כל שלא נתברר בנבואה". ברור שדברים שמובטח לנו מפי הגבורה שיקרו, אנו מצווים להאמין שהם אכן יקרו. הרמב"ם, בסוף ספרו הגדול, מדבר על ימות המשיח. הרמב"ם אומר שיש להימנע מלנסות להבין מתי ואיך יגיעו ימות המשיח:

"ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבוא אליהו. וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם היאך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומים הן אצל הנביאים. גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו אלא לפי הכרע הפסוקים ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו. ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקן עיקר בדת. ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות ולא יאריך בדברי מדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהן ולא ישימם עיקר, שאינן מביאים לא לידי אהבה ולא לידי יראה. וכן לא יחשוב הקצין, אמרו חכמים תפוח דעתן של מחשבי קצין. אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו".

(הרמב"ם, משנה תורה, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק יב הלכה ב)

לפי הרמב"ם, אין לנו את היכולת להבין מתוך דברי הנביאים בצורה מדויקת את סדר ההתרחשות של ההיסטוריה עד לימות המשיח, ולכן ממילא אל לנו להתעסק בדברים הללו, שהרי לא תצא לנו מכך שום תועלת - לא אישית ואף לא אמונית.

ממבט ראשון, דרכם של הרמב"ם והחזו"א מאוד קוסמת. האמונה, לפי איך שהם מסבירים אותה, היא בעלת יציבות שלא ניתנת לערעור. לא משנה מה יקרה בעולם, בכל מקרה אמונתנו לא תיפגע. האמונה לא מכריחה אותנו לחשוב שיקרה כך ולא אחרת, ואפילו לגבי נבואות התנ"ך, "לא ידע אדם היאך יהיו עד שיהיו", וממילא אין טעם לנסות להבין שום דבר, אפילו לא את תהליך הגאולה. האם באמת זו דרך האמונה בה אנו בוחרים?

ישנו מאמר מפורסם של הרב סולובייצ'יק בשם "קול דודי דופק". שם המאמר הוא כשם הפסוק בשיר השירים, ששם מסופר בדרך משל על הדוד שדופק על דלת ביתה של הרעייה ומבקש שתפתח לו את הדלת. הרעיה מתעצלת לקום ועד שהיא מגיעה לדלת, הדוד מתייאש והולך. הנמשל הוא מערכת היחסים בין הקב"ה וכנסת ישראל. גם בתהליך הגאולה קיימת סכנה שה' ירצה לגאול את עם ישראל ויעשה מעשים בכיוון זה, אולם עם ישראל מצידו יישאר אדיש וההזדמנות תוחמץ. זוהי בדיוק המציאות אותה מתאר הרב סולובייצ'יק במאמרו. הרב סולובייצ'יק כותב על "שש דפיקות", כלומר ששה מאורעות שאמורים לעורר אותנו ולגרום לנו להבין שאנו נמצאים בתהליך של גאולה. לפי דברי הרב סולובייצ'יק, היהדות בכלל, והיהדות הדתית בפרט, לא הגיבו בצורה הולמת לשש הדפיקות ונשארו בתרדמה.

לכאורה, לפי איך שהצגנו את האמונה עד עכשיו, טענותיו של הרב סולובייצ'יק אינן שייכות. מנין לנו שאכן המאורעות הללו נגרמו בגלל שה' רוצה לגאול את עם ישראל? הרי אנחנו לא מסוגלים להבין את פשר מעשיו של הקב"ה!

אחת השאלות האמוניות הקשות ביותר, שהעסיקה רבים מאישי התנ"ך ומגדולי ישראל לדורותיהם, היא שאלת "צדיק ורע לו". כיצד ניתן להסביר את זה שה' מביא ייסורים על הצדיקים? איך זה מסתדר עם כל ההבטחות שישנן בתורה? כל התשובות שניתנו לשאלה זאת הן חלקיות ביותר ואינן מהוות פיתרון מלא לבעיה קשה זאת. דווקא הרב סולובייצ'יק באותו המאמר שהוזכר קודם, בוחר להתמודד עם השאלה הזאת. הרב סולובייצ'יק פותח את מאמרו בהצגת השאלה, ומנסח אותה בצורה חריפה ביותר. בתחילת דבריו הוא מתאר את המניעים הפסיכולוגיים שגורמים לאדם לשאול את עצמו את השאלה הזאת:

"אחרי ההזדעזעות הפסיכית (הנפשית) של הסובל כתגובה ראשונה לסבל באה הסקרנות האינטלקטואלית החותרת להבנת הקיום ולחיזוק בטיחותו ובטחונו של האדם. בשלב זה מתחיל האדם להתבונן בסבל ולהקשות קושיות חמורות. מתחקה הוא אחרי יסודותיהם השכליים של הסבל והרע ומשתדל למצוא את השלוה וההרמוניה בין החיוב והשלילה ולהסיר את חודה של המתיחות בין התיזה - הטוב - ואנטיתיזה - הרע שבהוויה. מתוך השאלה והקושיא, הפתרון והתירוץ, הוא בא לידי ניסוח מיטפיסיקה (תפיסת מהות הטבע) של הרע שעל ידה מתפשר הוא עם אותו רע ומנסה לחפות עליו. משתמש הסובל בכח ההפשטה השכלית שחונן בו מאת הבורא עד כדי השליה עצמית - כפירה במציאות הרע בעולם". (עמ' 66)

אולם, כל הניסיונות של האדם להצדיק ולהסביר את מציאותם של הרע והסבל בעולם נכשלו. למעשה, שכלו של האדם איננו מסוגל למצוא פיתרון לבעיה:

"היהדות, עם גישתה הריאליסטית לאדם ולמעמדו בתוך המציאות, הבינה, כי הרע לא ניתן לטשטוש ולחיפוי, וכי כל נסיון להפחית ערכם של הניגוד והפילוג שבקיום לא יביא את האדם לא לידי מנוחת הנפש ולא לידי תפיסת היסוד האכסיסטנציאלי (הקיומי, תודעת הקיום של האדם). הרע הוא עובדה שאין להכחישה. ישנו רע, ישנו סבל וישנם יסורי שאול ותופתה בעולם. מי שרוצה להטעות את עצמו על ידי היסח הדעת מן הקרע שבהוויה ועל ידי רומנטיזציה (פרשנות מייפה, מלשון יופי) של חיי האדם, אינו אלא שוטה והוזה הזיות. אי אפשר להתגבר על מפלצת הרע במחשבה פילוסופית ספקולטיבית (לאור עיני המתבונן)". (עמ' 67)

ושוב חזרנו לאותה השאלה ששאלנו קודם - כיצד אנחנו, כאנשים מאמינים, יכולים למצוא משמעות בדברים שקורים בעולם מסביבנו, אם בכל מקרה אין לנו שום דרך להבין אותם? הרב סולובייצ'יק מציע לנו דרך חדשה להתמודד עם שאלה זאת:

"בן היעוד הוא ריאליסטון (מציאותי) ביותר ואינו נרתע מפני התייצבות פנים בפנים מול הרע. גישתו הלכית-מוסרית היא, ונטולה היא כל נימה מיטפיסית ספקולטיבית. כשבן היעוד סובל, הוא אומר בלבו: "ישנו רע ואני אינני מכחיש בו ואינני מחפה עליו בפלפולי סרק, הנני מעוניין בו מבחינה הלכתית, כאדם הרוצה לדעת את המעשה אשר יעשה. אני שואל שאלה פשוטה: מה יעשה הסובל וחי בסבלו?". במישור זה, נקודת הכובד נעתקת מבחינת הסיבתיות והתכליתיות לאספקט המעשי. הבעיה מנוסחת עכשיו בשפתה של ההלכה הפשוטה, וסובבת סחור סחור למשימה יומיומית. שאלת השאלות היא: מה מחייבים הייסורים את האדם, ובעיה זו חבבה והיהדות והעמידה אותה בטבור עולם מחשבתה". (עמ' 68)

גם הרמב"ם וגם החזו"א הסבירו בעיקר מה זה "לא אמונה". מאוד ניכר בדברים שלהם שהם מנסים לעקור תובנות שגויות של המושג אמונה שהשתרשו בקרב ההמון. במילים אחרות, הנטייה של האדם הפשוט היא כן לנסות להבין את מה שקורה מסביבו מבחינה אמונית. האדם חי בתוך העולם, הוא מרגיש את מה שקורה סביבו, הוא מנתח, חוקר ומסיק מסקנות. אדם מאמין ינסה בנוסף למצוא משמעות לכל הדברים הללו. אבל כיצד ניתן למצוא משמעות לעולם, אם אני אומר ששום דבר לא בטוח?

לבעיה הזאת מתייחס הרב סולובייצ'יק בדבריו. לא ניתן להתעלם מכך שאנו לא תמיד מסוגלים להבין את דרכי ה'. אולם אף-על-פי-כן אמונתנו בה' קשורה קשר הדוק לכל מה שקורה מסביבנו.

שתי מסקנות אפשריות שונות העולות מן המפגש של האדם עם המציאות באות לידי ביטוי במקורות שראינו לעיל, ויש לחדדן ולהבדיל ביניהן. מסקנה אפשרית אחת היא שהמפגש עם המציאות ישליך על עולמינו ההשקפתי-אמוני. אמונתנו תחוש זעזוע כאשר במציאות יתרחש דבר הנראה לה כלא נכון וכסותר. על המסקנה הזאת יאמרו הרמב"ם והחזו"א, ויצטרף אליהם גם הרב סולובייצ'יק, "לעולם לא יתעסק אדם... בדברים אלו ולא ישימם עיקר, שאינם מביאים לא לידי אהבה ולא לידי יראה...".

אל מול מסקנה זאת, ניצבת מסקנה אפשרית שניה. במסקנה זו, כאשר ייפגש האדם עם מציאות לא שגרתית, הוא יבחן אותה, יתעניין בה וממנה לא יבוא לידי ערעור האמונה, כי אם לידי הטבת המעשים. אל דרך ההתמודדות הזאת דוחף אותנו הרב סולובייצ'יק.

אמונתנו אומרת לנו שאין מקרה בעולם ושלכל דבר יש משמעות. מבחן האמונה של האדם הוא בתגובה שלו לאותה מציאות בה הוא נתקל, ולא משנה אם מדובר בהשפעת טוב וחסד או בנתינת סבל וייסורים. השאלה המרכזית היא האם האדם מצליח להתרומם ולהתעלות מתוך המאורעות הבאים עליו, או שמא הוא מגיע לידי ייאוש וכפירה.

זאת בדיוק טענתו של הרב סולובייצ'יק בשש הדפיקות. הביקורת שלו נובעת מכך שהתגובה שלנו כאנשים מאמינים למאורעות שפקדו אותנו לא הייתה תגובה הולמת. לפי פתח דבריו של הרב סולובייצ'יק, אנו מבינים שהשש דפיקות הם סימנים שאמורים להוביל אותנו למעשים מסוימים, הרבה יותר מכך שהם נועדו כדי לתת פרשנות להיסטוריה, אם בכלל.

האוהד האמיתי של קבוצת כדורגל הוא זה שממשיך ביחד עם אותה קבוצה כל הזמן, גם כשהיא מנצחת וגם כשלא, מפני שהוא מבין שהוא קשור לקבוצה בלי קשר לתוצאות שהיא משיגה. כן הדבר, להבדיל, גם באמונה. אנו מחוייבים לקיים את מצוות ה' ללא שום תנאי. כל נסיון שלנו לפרש את ההיסטוריה הוא תמיד יהיה בערבון מוגבל, כלומר גם כאשר הדברים לא יהיו כפי שציפינו אנו נידרש להמשיך בדרך התורה. אמנם אנו מתפללים ומקווים שיהיה לנו טוב ולא רע, אבל לעולם לא נתלה את האמונה בהתהוות הטוב.

"הנסתרות לה' אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים כט, כח).