הפעם אני מוכרחה לשתף אתכם בתהליך הכתיבה שלי. הבוקר ישבתי כמעט שעה מול המקלדת, ולא ידעתי מה לכתוב. נושאים שונים עלו לי בראש אבל שום דבר לא ממש משך אותי לכתוב עליו, שום נושא לא הצליח לגרות אותי להתחיל להקליד. הרגשתי תקועה. כתבתי שורה ומחקתי. לא יצא לי כלום. "מה קורה איתי? זהו הסתיימו לי כל המילים?... אין לי מה לתת, הכל חסום, נגמר?!".
ואז החלטתי לכתוב בדיוק על זה. על התחושה הזו שעולה לנו לעיתים. על ההרגשה שמשהו נתקע. נחסם. שהדברים לא זורמים. ששום דבר לא מספיק משכנע או בעל ערך. ושאולי נגמר לנו מה לתת. לכתוב. או לעשות ולהשפיע.
החיים, כמו שכולנו יודעים, הן מסע של עליות וירידות. כמו (בערך..) רכבת הרים בלונה פארק. פעם אנחנו בעליה גדולה, פעם בירידה. לעיתים בצמיחה, לפעמים גם קצת חוששים, מעיזים, ממשיכים. מסתובבים ופועלים בגלגל החיים האישי, שממשיך וממשיך.
וכמו הגלגל או הרכבת שנעים ומסתובבים שוב ושוב, העיקר גם בחיים הוא להמשיך ולהיות כל הזמן בתנועה. לא להיכנע לתקיעות הזאת, לא לוותר על המוכנות לנסות, לא לוותר על עצם התזוזה.
מאחורי כל מסך אפור, מתחת לכל חסימה או תקיעות, מסתתר אוצר חדש, אוצר פנימי נוסף שמוכרח להתגלות. ולעיתים דווקא תחושה של הסתר, של חשכה, של ריקנות- היא זו שמגלה לנו כי קיימת דלת החדשה. בצד, מאחור, או מעל- משהו חדש מוכרח להתחיל. להתגלות. לפרוח.
לפני מספר שנים פגשתי אדם שהיה תקוע וחסום חודשים ארוכים. הוא עבד בתפקיד ציבורי, התקדם והגיע לדרגות ניהול גבוהות, אך להפתעתו המרובה, לאחר שנים לא מעטות בעבודה, הגיע מנכ"ל חדש שהחליט לפטר אותו מתפקידו. בטענות הפיטורין הסבירו לו שהוא פעל והשפיע רבות, אך כעת כבר מיצה את היכולות שלו, ונראה שאין לו עוד מה לתת במקום העבודה הנוכחי. המשבר היה בלתי נסבל כמעט. אותו אדם הרגיש מרוסק, חסר ערך. אמנם די מהר הציעו לו תפקיד חדש במשרד אחר, אך הוא סירב. חולשה נפשית תקפה אותו ולא אפשרה לו להתחיל מחדש. אני זוכרת את התיאור הכואב שלו אודות עצמו. 'אין לי יותר מה לתת. אין בי. זהו, נותרתי אדם חסר, ריקני. פעם היו לי כוחות, היום אני שבר כלי....'. האמירות הקשות הללו ליוו אותו חודשים ארוכים. התחושה שזהו, הכל נגמר. שאין לו מה לתת. הכל נחסם ונסגר בתוכו, הובילו אותו לדיכאון של ממש.
נדמה כי במהלך החיים כולנו חשים מדי פעם את התחושה הזו, שמשהו נחסם. שיש איזו חומה שצריך לעקוף או לפתוח. ברגע שאנו נכנעים לחומה הזו, מאמינים לה, ומקבלים אותה כמציאות ברורה והחלטית, אנו עלולים להיכנס את עצמנו לתקיעות של ממש. הייאוש נעשה נוכח מתמיד. החידלון העצמי עלול לחלחל ואפילו למשוך אותו לאחור...
הבוקר, כשהרגשתי שעומדת בפני שתי אפשרויות. או לוותר על העלון השבוע... או לנסות ולחפש כיוון חדש. יצאתי למפרסת להתאוורר קצת, וחזרתי עם החלטה (כמו שקראתם...) לתאר בפניכם את מחשבותיי ותחושותיי שלי.
כל מחסום, מניעה או קושי הם הזדמנות לחפש נתיב חדש. דרך. החסימה מגיעה על מנת שנסיר אותה. שנתמודד. שנצא לכיוון נוסף. וכך גם כל פיטורין, כל קושי בחיים, בזוגיות, בחינוך. כל תחושה של כאב, חידלון או ריק הם אות והזמנה לכך- שיש לנו מצבר חדש למלא.
אין סוף לנשמה שלנו. הנשמה היא רחבה, מאירה ועוצמתית עד אין שיעור. ובדיוק כמו הנשמה, כך גם אין סוף לעוצמה, ליכולות, להשפעה, לאור ולטוב שנמצאים בכל אחד ואחת מאתנו. אנו מוכרחים לזכור ולהאמין- כי כל עוד אנחנו חיים- העולם זקוק לנו. יש לנו תפקיד שממשיך וימשיך עד 120.
ואם אתם סקרנים לגבי אותו אדם שפוטר מעבודתו... אז לאחר כמעט שנה של רגשות קשיים אשר השפיעו על כל תחום בחייו, הוא החליט לצאת לתהליך של שינוי. ראשית כל למצוא את ההוכחות הסותרות למחשבות המחלישות. לחפש את נקודות הכוח. למצוא היכן כעת וכרגע יש לו מה לתת מעצמו.
כוח, יכולת או כשרון אינם נעלמים. הם אולי מסתתרים, מתחבאים, מקבלים צורה אחרת, סגנון שונה, אך אף אחד לא יוכל לקחת מאתנו את התכונות או הכוחות שניחנו בהם. וזו הייתה ההבנה שלו. הכוחות קיימים, רק צריך למצוא את המקום המתאים והמדויק להוציא אותם אל הפועל.
המשבר שלו נהפך אט אט למשגר של עליה. הוא הבין כי כעת יש לו הזדמנות להתניע שינוי וצמיחה גדולה, או חלילה להיכנע. והוא התניע ונסע, וניסה. ונפל, אך ניסה וניסה. כיום, מספר שנים לאחר מכן, הוא בעל עסק עצמאי מצליח ב"ה, ובנוסף, מקדיש מספר שעות בשבוע לאימון אישי עבור אנשים המתמודדים עם משבר הפיטורין.
ולסיום, אני מוכרחה לומר עוד דבר קטן אבל גדול וחשוב מאוד.
התקיעות שבחיים מתעוררת לא פעם גם בכדי להזכיר לנו, שאנחנו צריכים עזרה. שבאמת איננו יכולים לבד. שאמנם יש לנו כוח, אבל זה לא "כוחי ועוצם ידי", אלא אלו הם כוחות שניתנו לנו משמיים, במתנה. דווקא התקיעות היא זמן להודות ולהכיר בכוחות שאלוקים העניק לנו, וזה הזמן להתפלל לאלוקים שיעניק לנו עוד.. עוד יכולת, עוד ברכה ועוד הרבה אמונה בעצמנו, ביכולתנו ובטובו של אלוקים שנותן לנו את הכוח לעשות, לגדול ולהשפיע.
בהצלחה לכולנו, הרבה שמחה ותנועה מתמדת.
אודליה מימון (MA) טיפול זוגי ואישי, מחברת הספר "אוצרות פנימיים", מנחת קבוצות וסדנאות ומרצה. לתגובות ושאלות: otsarpnimi@gmail.com