רועי בן שלוש, יש לו אח בוגר ממנו בן חמש וחצי ואחות קטנה ממנו בת שנה. רועי, ילד חברותי נוח ונעים לסביבה. מאז שאחותו נולדה רועי התחיל להתווכח על כל דבר כמעט. ההורים פנו אלי לקבלת עזרה.
הוריו של רועי הבינו שהולדת האח גורמת לשינוי בהתנהגותו ולכן השתדלו להימנע מכניסה לוויכוחים מיותרים. לדברי ההורים, אחר הצהריים רועי משחק מאוד יפה בעצמו בקוביות. הוא יודע לקחת אותן לבד. כאשר רועי מסיים לשחק בקוביות, הוא משאיר אותן על השטיח והולך להביא משחק אחר.
אמו מעירה לו באופן קבוע ורועי אומר שהוא קטן ולא יודע לאסוף. האם, מציעה לו לאסוף יחד איתה אך תשובתו היא: "אין לי כוח, אני לא יודע לאסוף, אני קטן". "ומה את עושה?" שאלתי את האם. "מה אני יכולה לעשות? אני מנסה לשכנע אותו לאסוף יחד, אם זה לא עוזר אני מבטיחה לו שוקולד אם יאסוף, אם גם זה לא עוזר, אני נכנעת ואוספת בעצמי. אני מבינה שזו תשומת הלב שלה הוא זקוק, ובנוסף, אני לא רוצה לעשות מזה עניין, מעדיפה שיעבור אחר צהריים שקט, במיוחד שהתינוקת ישנה".
"וזה עוזר?" שאלתי אותה, "האמת בהתחלה זה לפעמים עזר, אבל לאחרונה זה לא עוזר. בדרך כלל הוא מוצא סיבה חדשה למריבה. כאשר אני מניקה הוא בדיוק רוצה את המשחק שנמצא הכי גבוה, או להתקשר לסבתא..גם כשהאב חוזר הביתה מהעבודה הוא ממשיך לבקש דברים. זה מאוד מעייף".
הצעתי להורים לנסות ולהתבונן דרך עיניו של רועי על הסיטואציה:
רועי רוצה תשומת לב, הוא כבר לא הכי קטן ויש אחות קטנה שהוא צריך להכיל. ההורים לפעמים עסוקים בה ופחות בו. כאשר הוא אומר שהוא לא יכול, שהוא קטן, הוא בעצם אומר:" לא רק היא קטנה, תראו אותי!! גם אני פה!! שכחתם?"
כאשר אתם אוספים את הקוביות אתם למעשה אומרים לו כמה דברים:
אינך מסוגל, ואינך יכול. מה רועי לומד מזה? שהתאוריה שהוא חלש ולא מסוגל אכן נכונה.
אתה אינך מועיל בבית אתה רק מקבל. רועי לומד שהוא מיותר וחלש.
יש כאן מלחמה ואתה המנצח, אם לא תסכים לאסוף את הקוביות יש מי שיאסוף במקומך. ואיזה פלא, זה מצליח כי יום אחרי יום קורה אותו דבר ויש מישהו ש"עובד אצלו". אני בעל כוח וכדי לשמר את כוחי אמשיך במאבק.
עדיין מקומי אינו מובטח. אני צריך עוד תשומת לב כדי להרגיש שייך.
מתעסקים בי המון, מסבירים לי, מבקשים ממני, מבטיחים לי שוקולד...יש לי רווח בהתנהגותי.
למעשה מה שקורה הוא שיש העסקת יתר של ההורים. רועי מצא את דרכו לקבל את תשומת הלב לה הוא זקוק. הדרך למעשה מספקת לו תשומת לב רגעית אך היא מושגת בדרך שאינה נעימה וככל שהמצב יימשך הוא יגיע למלחמות כוח קשות יותר. הוא לא יוותר כי הוא זקוק לתשומת הלב הזו.
אם כן, מה מומלץ לעשות אם זיהינו שילדנו זקוק לתשומת לב?
תמיד נחפש את הדרך הנעימה והטובה לתת אותה.
למשל: נקבע יום ושעה בשבוע שבה נייצר "חוג אמא" או "חוג אבא". זה יהיה זמן מוקדש לילד ובו נעשה דברים כיפים. למשל: משחק כדורגל, משחקי קופסא, יצירה, בישול, אפיה כיד הדמיון הטובה עליכם ובהתאם לרצון ההורה והילד. חשוב לשמור על זמן זה ולהניח את כל מסיחי הדעת בצד (אליכם ההורים אני מתכוונת). בלי מיילים, ווצאפים וכו' נטו הילד. כמו כן חשוב שהילד ידע על היום והשעה. וזכרו שזה מחייב. לכן, אם לדעתכם אינכם יכולים לעמוד בכך אל תתחייבו. חשבו על דרך יצירתית אחרת. אולי זמן קבוע לפני השינה, או בצהריים כאשר אתם יכולים לפנות זמן שהוא רק שלו. יתכן שתמצאו יום בשבוע בו תזמינו בייביסיטר הביתה ותהיו בקרבת מקום אך הבילוי יהיה רק שלכם ושלו.
ועכשיו תשאלו אותי, ומה עם הקוביות?
אני מאמינה ויודעת שכשהילד יקבל את מקומו וירגיש תחושת ערך ומועילות הוא יניח להעסקת היתר, גם אם לא לחלוטין הרי שהרבה פחות. אפשר לתת לו לבחור בעזרה אחרת ולהחליף אתו תפקידים, למשל: לערוך שולחן או כל עזרה אחרת תואמת גיל. כמובן שזה תהליך ואין "הוקוס פוקוס". התמידו ותראו פירות לעמלכם.
המשך חופשה קלה ומהנה.
בהצלחה, רונית.
על הכותבת: רונית רחמים - מנחת הורים, יועצת חינוכית ומאמנת ביצירה, ליצירת קשר: ronitemoon@gmail.com / 0523314590.