אשתף אתכם בגילוי נאות - אני צאצאית למשפחת אקדמאים מלומדים. ואני לא אומרת את זה בגאווה או בשחצנות. ההפך. כאחת שגדלה על חידות מתמטיות, דיונים על תאוריית ניוטון וחוקי פיזיקה שונים, הייתי אמורה לספוג את אהבתי למספרים וריאליזם עוד בינקותי. אבל מה לעשות שכתינוקת לא ינקתי וכנראה זו הסיבה שהאהבה הזאת לא עברה אליי. ומה כן עבר? הרבה כישורים אחרים, אבל לצערי הם היו פחות נחשבים בעולם בו גדלתי ובעיקר בעיני הוריי. "הומני? מה יש לעשות עם הומני" - משפט ששמעתי בכל פעם שניסיתי להתקרב למשהו שקצת שיקף את מה שאני.
היו שנים שניסיתי להיות נורמלית וריאלית ולאהוב את כל המקצועות הנורמליים והריאליים שיביאו אותי אל פסגת האושר ברגע שאמצא את עבודת החלומות הנורמלית עם הכנסה ריאלית, אבל זה לא ממש צלח. שנים של מאבקים פנימיים ובנייה עצמית הביאו אותי להבנה, שאני יכולה לעשות הרבה תפקידים אבל אהיה שמחה רק אם אעשה את מה שנולדתי בשבילו, וכנראה זה לא יהיה משהו ריאלי.
לאחר כמעט ארבעה עשורים בעולם הזה החלטתי שאני עומדת על שלי ולא מתנצלת או מתביישת במה שאני. ככה נולדתי וכנראה זה מה שהעולם צריך ממני. אבא שלי, איש חביב למדי ובעל תארים רבים, לא הסתיר את אכזבתו, ולאחר מחשבה החליט שהוא לא עושה את אותה הטעות עם הנכדים שלו. מישהו חייב לצאת נורמלי במשפחה הזאת סוף סוף!
אבל מה לעשות שאת הנכדים שלו אני כן הינקתי וכנראה הם כן ספגו מנה גדושה של הומניות בשילוב כל מיני כישרונות הזויים. זה שר וזה מצייר. זאת רוקדת בכל רגע נתון, וההיא - כל מה שמעניין אותה זה לקרוא ולכתוב.
מצאתי את עצמי במאבקים פסיכולוגיים מול אבא שלי, שמנסה להציל את נכדיו ואני מתעקשת שלא יעשה את זה. "מה היא תעשה עם ריקוד? מה, אנחנו בחו"ל? איך היא תתפרנס מזה? הייטק זה הדבר הבא. מעבדות מחשבים! שם הכסף!", הסביר לי אבי בקול רועד מדאגה.
"אבל אבא, נראה לך שהיא תהיה מסוגלת לשבת במעבדה מול מחשב? אחרי חצי שעה היא תברח משם", אני מנסה לדבר אל לבו בעדינות, אבל הוא בשלו.
אני תופסת את הבת הרקדנית שלי לשיחה. אולי באמת אני מפספסת משהו והילדה גאון מחשבים מוסתר. "תגידי, מה דעתך על עבודה במעבדת מחשבים? לפתח דברים, ליצור דברים חדשים. מדובר בעבודה מכובדת ומתוגמלת מאוד", אני עושה יחסי ציבור דלוחים מול הילדה.
"אמא, מה קרה לך? למה את מדברת ככה? ממתי העיקר זה תיגמולים? את תמיד אומרת שלכל אחד יש את התפקיד שלו ואת השליחות שלו בעולם. איך אבצע את שלי אם אשב כל היום באיזו מעבדה", עונה לי בנחרצות ילדה שעוד לא בת 14.
וואללה. צודקת. לרגע הושפעתי וברחתי למקום של פחד ודאגה, ולכן באתי אליה עם הספקות שלי.
הפחד הוא האשם בכל. הוא הבולם, הסוגר והאויב הכי גדול של האמונה. הוא זה שלא נותן להתקדם, לצמוח ולהתחדש. והנפש כל כך רוצה להתחדש ולהאמין. הנפש בוכה מהבלבול הזה ורוצה להיות ברורה ומדוייקת עם עצמה.
"קום, תהיה כל מה שבא לך!", שרה הנפש ביחד עם שלמה ארצי. ואני מגרשת את הדאגות, מסתכלת על ילדיי, ומודה על הזכות לגדל ילדים מוכשרים ונורמליים למרות חוסר הריאליזם שבזה.