שלום , אני מקווה שכאן אני אוכל לקבל את העזרה, אני פשוט בדכאון אפשר לקורא לזה ככה אני כל היום בוכה ומתוסכלת.. אני הכרתי בחור מדהים שהתאהבתי בו והוא בי הוא רוצה להתחתן בקרוב יתקיימו האירוסים , לפני כחצי שנה(כיום אני בת 17 ) היה לי חבר שנפרדתי ממנו בגלל שקרתה בנינו מעידה, שנינו דתיים והכל אבל לא שמרנו נגיעה...אני כלל מצטערת על הרגע הזה אני והוא נפלנו למצב כזה סוג של יחסים של אישות רק עם לבוש מלא ז"א שאני בתולה אבל הרגע נורא אינטימי...אותו בחור בעלי לעתיד בע"ה מכיר אותי כילדה טובה כי אני האמת כזאת ואם אני יספר לו על זה הוא כ"כ יתאכזב. אני מרגישה מלוכלכת ופשוט באלי למות שאני לא יכולה לספר את זה לאף אף אחד, ובעקרון הרב כאן אמר לי לשכוח מהעניין ולהמשיך הלאה כי זה חטא של אדם למקום ועברתי שינוי מאז וכ'ו , אני פשוט כותבת את המכתב הזה עכשיו ובוכה, אני לא יודעת מה לעשות אני כ"כ רוצה ללכת לישון וזהו ולהאשר ככה, כי גם אם אני לא יספר אז הרי כשאני יגיע למצב אינטימי עם בעלי לעתיד הזכרונות יצופו ואני לא רוצה את זה ואני לא יודעת מה לעשות תעזרו לי בבקשה
תשובה
שלום לך
ראשית אני מתנצלת על העיכוב בכתיבת התשובה.
לכול אדם יש קופת שרצים (אוביקטיבית או סוביקטיבית)שהוא סוחב עימו.
הצורך לספר הוא על מנת לפרוק מעלינו את עול הסוד וגם במסגרת האימון ההדדי עם בן הזוג.
יחד עם זאת כול דבר בעיתו ובזמנו. האם נכון עכשיו לספר: לך? לו? לכם? אני לא יודעת את התשובה. את זה עלייך לבדוק.
מכול מקום חבל על התחושות הקשות. במקום שבעלי תשובה עומדים...
בברכה
נחמה קירשנבאום אבינר