שלום! יש לי אחות מגורשת מגוש קטיף עם שלושה ילדים. כרגע היא מתגוררת אצלינו בבית( הבית של ההורים). לפני הגירוש היינו בקשר מאוד טוב. הקרבה הזאת מאוד מאוד קשה לי ולפעמים גם מעיקה, לי ולאחותי יש השקפת דתית שונה מה שגורר הרבה פעמים לויכוחים או אפילו סתם הערות פה ושם שמאוד מציקות... עכשיו הקשר שלי איתה ממש לא כמו שהיה פעם.. בשבת האחרונה שמתי לב עד כמה שהקרבה הזו השפיעה עלינו: שולחן שבת שלנו לא נראה כמו שהיה לפני כן, אני יודעת שגם להורים שלי זה לא קל וזה רק מחריף את ההרגשה שלי. כבר עברה חצי שנה ואחותי עדיין לא מצאה מקום לעבור.
מצד שני אני מרגישה שאולי אני נורא אנוכית כי יש לנו בית גדול מספיק, ורב הזמן הבית ריק מאנשים, אנחנו מקילים עליה מבחינה כלכלית, ותודה לאל שיש לה בית להיות בו ולא נמצאת במצבים קשים שנמצאות משפחות מגורשות רבות..
אז אני כבר לא יודעת מה אפשר לעשות ומה לחשוב, ניסיתי להתייעץ עם קרובים אפילו עם ההורים ואין לי מענה...
תשובה
שלום רב-
הרבה מאד מדברים על הקשיים הרבים העוברים על מפוני גוש קטיף וצפון השומרון - בצדק, וטוב שכך. הם אכן עברו חוויה קשה ביותר המצריכה מהם כוחות נפש אדירים לשוב ולהתקדם בחייהם.
אולם מרב דיבורים עליהם נוטים לשכוח את מעגל הקרובים שלהם אשר לעיתים (כמו במקרה שלך) נוטלים חלק נכבד ביותר בטרגדיה הזו ובנטל המתלווה לכך.
מקרים כאלה אנו רואים במקרים אחרים. כאשר, חלילה ילד במשפחה חולה במחלה קשה וכל המאזן בבית מופר ושאר הילדים מעט "נשכחים". או להבדיל כאשר ילד מתחתן וכל הבית מתגייס להכנות לקראת היום הגדול ושאר הדברים הקטנים - אך החשובים והמשמעותיים - לחלק אחר בבית, נזנחים.
כך שהדבר הוא טבעי ונורמטיבי, גם אם אינו הוגן במיוחד.
לכן, אל תרגישי כל כך רע בתחושותייך אילו, הן טבעיות.
יחד עם זאת לפעמים עלינו להתגייס ולהבליג.
נראה לי שזה המצב פה.
אולם, להתגייס ולהבליג אינו אומר להיות מוכנה לספוג ביקורת ועלבונות על דרכך בחיים.
אולי בדרך של שיחה רגועה, מכתב אוהב וכד. תעבירי את המסר עד כמה את שמחה על ההזדמנות לעזור אך היכן קשה גם לך.
אם "תשווקי" את עצמך נכון, מירב הסכויים שתצליחי.
תחזיקי מעמד!
נחמה קירשנבאום אבינר, מכון שילה.