שלום רב!
ברצוני לערוך פעולה לכמה מחניכיי. אותם חניכים הם חבר'ה בוגרים אך צעירים, ולכן ברצוני לשלב פעולה ברמה אך עם מעט הנאה בצידה.
הפעולה תהיה בל"ג בעומר.
רציתי להעביר להם מצד אחד על אומץ ליבו של בר כוכבא, ומצד שני על טעותו של ר' עקיבא בחושבו שהוא המשיח.
כלומר לדבר על מנהיגות אך הקשיים והטעויות שבצידה. ולבסוף לאחד ולסכם ברעיון כללי.
בקשתי היא:
א. אם תוכל להעביר רעיון לפעולהמקורות לפעולה.
ב. האם יש לך רעיון מרכזי חשוב ומושך אחר שיוכל לעניין את החניכים.
תודה מראש
עמיחי
טלפון : 0547973307
סניף :
תשובה
מקורות לפעולה בנושא ר' עקיבא ובר כוכבא
(לחבר'ה בוגרים)
לעמיחי שלום!
צירפתי קטע מתוך מאמר של הרב יעקב מידן (ראש ישיבת הגוש) בנושא.
ההבנה העיקרית, כעולה מתוכו, היא שאין גאולה ללא משמעות. עשוי עם להחמיץ ח"ו שעת כושר, בעוון ניתוק הקשר בין מעשים למשמעותם. ההיסטוריה היא הסתר י-ה, ועמ"י אמון על גילויו של הסתר זה, על חיפוש ומציאת הקוד הא-לוקי שבהנהגת המהלכים.
אם תשים לב, ל"ג בעומר יושב על צומת מעניינת בימינו: לפניו יום הזיכרון ויום העצמאות, ואחריו יום ירושלים וחג השבועות. שני ימי ההתגבשות הלאומית, ומיד: יום המזכיר לנו את הר ה', ויום היוצק תוכן וממשות לכל הבניה הלאומית של הדורות: מתן תורה.
רעיון לפעולה:
תוכל לקבוע עם חניכיך הגעה מוקדמת, באור יום. (כך גם תרוויח ערבית במניין- כידוע פיקוח מדורה דוחה, לפעמים, את המניין…)
הכן מראש מספר קטעי מקורות מרכזיים בכתבי צופן שונים, והוסף למקור גם שאלה הנוגעת אליו, ומחייבת חשיבה. לדוגמא- המקור על "אבנים שחקו מים" יוכל להצטרף לכמה סוגי שאלות: לדוגמא: האם עקיבא הבור הכיר פסוק מאיוב? כיצד חש מול ציטוטים כאלה?
או:מה האיפיונים של הכוח הנפשי שנעור בו מול האבנים?
מול "לא תכסוף לא תסעוד", הייתי שואל: האם באמת זו אמונת בבר כוכבא, או גישה שיווקית? וגם: מה הרוויח ומה הפסיד המורל הלאומי מגישה זו? או:האם אתם מזהים בימינו אנשים בעלי אמונה שכזו?
וכן הלאה, לגבי כל המקורות שתבחר.
אח"כ, לאור המדורה, בק מכל קבוצה לשלוח נציג שישתף את שאר הקבוצות בסיפור+השאלה הנוספת, וסיכום של כמה מחשבות ראשוניות בעקבות השאלה. זה הרגע לנהל דיון שיוביל אותם למקום שהרב מידן מוביל במאמרו.
בהצלחה!!
ג. אבנים שחקו מים
במלחמתו עם היאוש שמשדר איוב, קדם לרמב"ם מורו ורבו הגדול בהלכות הקשורות למלכות ישראל, הלא
הוא רבי עקיבא. כאיוב, אף עקיבא עמד על סף יאוש כשניסה, כאדם מבוגר שאינו יודע קרוא וכתוב, להתחיל
ללמוד את התורה, שאין חקר לגודלה. מוחו וליבו של עקיבא היו סתומים וחתומים לאחר שנים כה רבות של
מרעה צאן ושנאת התורה ולומדיה. גם איוב וגם עקיבא ראו על סף יאושם מראה דומה: אבנים הנחקקות על
ידי טיפות המים הזורמות עליהן. איוב הגיב על מראה זה באומרו: "אבנים שחקו מים תשטף ספיחיה עפר ארץ
ותקות אנוש האבדת", לאמור - אין תקווה ואין סיכוי לאדם כנגד כוחות הבלאי שבטבע, והוא יאבד ויכלה
כאבן זו המתפוררת מפני המים הזורמים עליה.
על אותה אבן הביט עקיבא מזווית שונה: "מה היה תחלתו של ר' עקיבא? אמרו, בן ארבעים שנה היה ולא שנה
כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר, אמר: מי חקק אבן זו? אמרו לו: המים שתדיר נופלים עליה בכל יום.
אמרו לו: עקיבא, אי אתה קורא 'אבנים שחקו מים'? מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פסל את
הקשה, דברי תורה שקשין כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם! מיד חזר ללמוד תורה.
הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות. א"ל: רבי, למדני תורה! אחז רבי עקיבא בראש הלוח ובנו בראש
הלוח. כתב לו אלף בית ולמדה. אלף תיו ולמדה. תורת כהנים ולמדה. היה לומד והולך עד שלמד כל התורה
כולה". (אבות דרבי נתן נוסח א', פרק ו') איוב הביט על האבן הנשחקת, וממנה שאב את יאושו. עקיבא הביט
על כוחם של המים ששחקוה, ומהם שאב את תקוותו ואת כוחו.
ולא רק לעצמו שאב רבי עקיבא תקווה, אלא גם לעמו. שהרי כשם שהייתה האבן חזקה וקשה, כך הייתה
מלכות רומי חזקה וקשה לעמים הנאנקים תחת עול שעבודה. ישראל, לעומת זאת, חלשים ורכים כמים הם*
וכמים הזורמים ממקום גבוה למקום נמוך, אף ישראל נפלו מרום תפארת מלכות בית חשמונאי אל תהום
השעבוד וחורבן המקדש. ועדיין מאמין רבי עקיבא בכוחם: "שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו
להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין
ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב
בו 'והזר הקרב יומת' ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק... תלה הכתוב נבואתו של
זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב: 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש', בזכריה כתיב: 'עוד ישבו זקנים
וזקנות ברחובות ירושלם'. עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של
זכריה. עכשיו, שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו:
עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו!". (מכות כד ע"ב) שמא תאמר, לא עסק רבי עקיבא אלא בתהליכים נפשיים
פנימיים של נחמה על החורבן, והתהליכים שחזה היו לימים רבים ולעתים רחוקות - ולא היא! התקווה שהפיח
השועל היוצא מבית קדשי הקדשים ברבי עקיבא לא הייתה כדי לשאת דרשות! מכוחו של אותו שועל ומכוחה
של אותה דרשה חינך רבי עקיבא דור של רבבות תלמידים, שהשיאו את משואות המרד בעריץ הרומאי תחת
דגלו של בר כוכבא. לא נחמה נפשית בלבד הייתה בשועל ובדרשה, אלא תקווה של אמת עם שורשי אמת
הנטועים בארץ הייתה שם. תקווה שיש בה 'עובר לעשייתן'.
ד. בין החזון והגשמתו
"מעשה ברבן גמליאל ורבי עקיבא שהיו באין בספינה, עמד רבי עקיבא ועשה סוכה בראש הספינה. למחר נשבה
רוח ועקרתה. אמר לו רבן גמליאל: עקיבא, היכן סוכתך?".
(סוכה כג ע"א) ציניקנים, ספקנים ומלעיגים על רבותינו יוכלו לראות בברייתא זו ביטוי לכל מפעלו הלאומי של
רבי עקיבא במרד בר כוכבא. אופטימיות בלתי זהירה ועודפי אנרגיה המניבים מגדלים פורחים, שאינם ראויים
לעמוד בפני רוח מצויה* עץ עב-גזע ורב-נוף ללא שורשי אמת, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. כך יגדירו,
מן הסתם, אותם ספקנים את דרשתו של רבי עקיבא בעת שראה את השועל היוצא מבית קדשי הקדשים. שהרי
לא זקנים וזקנות ישבו ברחובות ירושלים לאחר שנסתיימה פרשת מרד בר כוכבא, אלא גוויותיהם של רבבות
אלפי ישראל היו מוטלות שם ואין קובר. ולא היא! השתא בהמתם של צדיקים אין הקב''ה מביא תקלה על ידם,
צדיקים עצמם - על אחת כמה וכמה!
גם חזונו ודרשתו של רבי עקיבא לא נמלטו ממה שלא נמלטו נבואותיהם של נביאי האמת: משקלה של הבחירה
החופשית של דור הגאולה ושל מנהיגיו. ראוי היה בר כוכבא לגאול את ישראל, וראויים היו תלמידיו של רבי
עקיבא להביא עמו את הגאולה. על פי עדותו של התלמוד הירושלמי (תענית פ"ד ה"ה) קרא רבי עקיבא על בר
כוכבא "דין הוא מלכא משיחא", אך הרמב"ם (הל' מלכים י"א, ג-ד) מפרש זאת במילים: "הרי זה בחזקת שהוא
משיח", ורק "אם עשה והצליח... הרי זה משיח בודאי". בר כוכבא היה בחזקת משיח "עד שנהרג בעוונות", ולא
מחמת עוונות קלים נגוזה הגאולה. אמירתו של בר כוכבא לקב''ה "לא תסעוד ולא תכסוף" (=אל תעזור ואל
תפריע) והריגתו את רבי אלעזר המודעי (ירושלמי שם) מבטאים את התנתקותו של בר כוכבא ממהלכה הרוחני
של הגאולה, המוכתב בידי רועיו הרוחניים של הדור. כך ייתכן לבאר גם את חוסר שיתוף הפעולה של אזורים
שלמים בארץ עם מלחמתו של בר כוכבא. תקוותו הראשונה של רבי עקיבא - תקוות אמת הייתה, אלא
שנתקלקלה בעוונות הדור.
ה. בין תקווה ויאוש
ועדיין ידידנו הספקן בשלו. החזון והתקווה, יאמר, טובים הם. אך לנסות ולהגשימם - מחלת משיחיות היא,
ומחירה האמוני בצידה לכשתבוא ההתפכחות והאכזבה, שהרי רבים וטובים עזבו את דרך האמונה משנכזבה
תוחלתם לגאולה. ואנחנו נשיב לו: אין אפשרות להיות תלמיד של רבי עקיבא לחצאין, ואין 'פלגינן דיבורא'
בשיטתו. משכשל המרד הצבאי והמדיני בהנהגתו של בר כוכבא, המשיך רבי עקיבא בעוז את מלחמתו על
עצמאותו הרוחנית של העם. הוא הקהיל קהילות ברבים ועסק בתורה כנגד החוק הרומאי, ולא שעה לעצתו של
פפוס בן יהודה, ששאלו "עקיבא, אי אתה מתיירא מפני מלכות?" (ברכות סא ע"ב). גם ביום פקודה, בעת
שהוציאוהו לסרוק את בשרו במסרקות של ברזל, לא איבד רבי עקיבא את אמונתו, חלילה. אדרבה, כשלון
מפעלו המדיני וסופם הנורא של חייו הוסיפו אהבה לאהבתו את בוראו, ביודעו שלא כל גזירת ה' יכול האדם
להבין. גם בכך שונה רבי עקיבא מאיוב, שכאשר הביא עליו הקב''ה ייסורים התחיל מחרף ומגדף.
מי שהחליט לדרוך בדרך הגשמת התקווה של רבי עקיבא - צריך גם לדעת לשלם את המחיר ביום פקודה, ולא
חלילה להאשים את הקב''ה, אלא להוסיף אהבה על אהבתו. צריך הוא גם לדעת, שהמאבק הרוחני לא הסתיים,
וערכי האמת שבשמם התנהל המאבק חיים וקיימים. תקוות תקומתם של ערכים אלו - כגודל האמונה בהם
בימי גזירה.