בוקר טוב.
אני בן 38, נשוי+2, רו"ח בעיסוקי.
מזה כמה חודשים אני מרגיש רצון לפנות לכיוונים קצת אחרים. ואפרט יותר.
מיום שאני זוכר את עצמי, הייתי ילד של בית ולימודים. ספרים עניינו אותי יותר מאנשים, עיסוקים לימודיים-אינטלקטואליים משכו אותי הרבה יותר מעיסוקים אקטיביים- מעשיים או שדורשים "ידיים" יותר מ "ראש".אני יותר טיפוס של התמסרות טוטאלית לנושא אחד מאשר שילוב רב תחומי (כגון: רק לימודים או רק הבית).
למרות היותי בן יחיד, למדתי בישיבה תיכונית עם פנימיה (היו לי הסכמות שבשתיקה עם הרמים לגבי יציאות תדירות יותר הביתה) ושנה נוספת בישיבה גבוהה. שני הדברים שגרמו לי לעזוב את המסלול הישיבתי היו: תחושת שובע שהיתה לי אז מאורח החיים הזה, ותחושת חוסר של מסגרת ביתית- משפחתית לאחר כל השנים הקודמות, תחושה שגם החברים הכי טובים לא יכולים למלא.
המשכתי מסלול חיים שגרתי (צבא- רובו כג'ובניק, לימוד ראיית חשבון, עבודה, חתונה וכו').
כיום אחד הדברים שהכי מפריע לי הוא שבאיזה שהוא מקום אני מרגיש שהעיסוקים היום יומיים מאוד "מקטינים" אותי- שבמקום להשקיע זמן בלימוד, קריאה והתפתחות שכלית אני צריך לכלות את מרבית שעות היום בעיסוקים חומריים וארציים, ואז כבר אין כח לפתוח ספר.מן הראוי לציין כי מאוד מאוד חשוב לי להיות מעורב בנעשה בבית ומה קורה עם בנותיי, גם על חשבון החברתיות והעולם החיצון(ויתור על תחומי עיסוק שדורשים העדרויות מהבית וכד',ויתור על תואר שני). אמנם במקום עבודתי הנוכחי לעתים אני מרגיש שעמום וחוסר אתגרים שכליים, אך היתרון הוא שבשעה 17:00 אני כבר בדרך הביתה וזה יותר חשוב לי מהכל.
גם כשאני מדבר על השקעה בלימוד, אני מדבר על לימוד כזה שאפשר לעשות מהבית- לא נראה לי הוגן כלפי אשתי ובנותיי שאעדר מהבית בערבים. יש כל-כך הרבה נושאים שאפשר לעסוק בהם: תנ"ך, מחשבה, גמרא, וכד'.
למה בזמנו לא חשבתי על הוראה? אין לי פשוט את היכולת והכריזמה להיות מוביל ומנהיג, לשלוט על ציבור ולדבר בפני קהל. אני יכול להצליח רק אולי בכתיבה או בשיחות של אחד על אחד (בעבר הכנתי ילדים לבר-מצוה, אני בעל קריאה טוב, ואפילו הייתי כמה פעמים שליח ציבור בימים נוראים). יש לי הרבה ידע ואני רוצה מאוד להעביר אותו בצורה כל שהיא.
לאחר כל ההקדמה הזאת, עלו בי בחודשים האחרונים מחשבות של לקיחת פסק זמן של כמה חודשים, שנה, אולי יותר, פשוט לעצור הכל ולהתמסר ללימודים- זה כל כך חסר לי. ברור שכלכלית זוהי הרפתקה מסוכנת כי חבל לי לעזוב מקום עבודה נוח, וכלל לא בטוח שאוכל בעתיד גם ללמד. מה גם שמימון תקופה כזאת יצריך ויתור על חסכונות שחשובים יותר בעתיד הרחוק. אשתי המעשית (יותר ממני),כמובן שלא מוכנה לשמוע על מהלך כזה.
אבל נפשית, אני מרגיש שאני פשוט מוכרח את זה, שהמעשיות היום-יומית פוגעת בפנימיות ובעצמיות.אבל אין לי את הכוחות (יותר גופנית)להכל.
אז איך מוצאים מקום גם ל "רוצה" ולא רק ל "צריך"?
תודה מראש
אמיר
תשובה
שלום רב,
המכתב מרגש ומציג היטב את הקונפליקט בין "צריך" ו"רוצה". כמובן שתשובה העקרונית היא איזון ופשרות, אבל היישום הוא מאוד אישי ושונה לכל אחד.
ראשית כדאי לך לגבש את עמדתך היטב, למרות שנראה שאתה קרוב לכך, ואז לפעול בנחישות אבל גם בזהירות. חייבת להיות לפחות הבנב יותר מעמיקה מצד אישתך, ואח"כ הסכמות ומציאת פתרונות מעשיים הגיוניים. חשוב לשמר את מה שהשגת עד היום, יחד עם פתיחת אופציות חדשות.
רצוי שתתיעץ עם חברים או בני משפחה, ויתכן גם שכדאי יעוץ אובייקטיבי, אולי אפילו מקצועי. אבל הרצון לשנות הוא חיובי וצריך לעשות איתו משהו.
בהצלחה.