בס"ד
לא יודע מה לעשות!
לאחרונה אני מרגיש כאילו הכל חרב, כאילו אני לא מצליח להכיל את כל הבאלגן הזה שיש לי בחיים.
אני בן 22, הבן הקטן מבן שלושה, אימי נפטרה לפני כ-10 שנים, ומאז סבתי גרה איתנו.
משפחתי אינה דתייה, אך שומרת מסורת, וכשאני הייתי בתהליכים של חזרה בתשובה, לפני כ3 שנים, הם לקחו את זה בצורה קשה, זה גרר הרבה מריבות ובעיות, קשה היה להם לקבל את זה.
לאחרונה, כשהשתחררתי מהצבא, סיפרתי שאני רוצה לעבור לישיבה בירושלים (אנחנו במקור מחיפה..) וכשהם שמעו את זה התחיל סיפור שלם בבית, אבי כעס וכך גם סבתי, לא הבינו את צורך העזיבה.
לפני כ-3 חודשים נסעתי, אחרי מריבה גדולה בבית על העניין הזה, ולאחר זמן קצר חזרתי לביתי בעיקר בגלל שלא יכלתי לממן את עצמי.
מאז אני מרגיש חנוק ועצוב, אני תמיד מרגיש לא נוח בבית, קשה לי שהם לא מנסים להבין אותי.
לכל אורך התקופה לאחר החזרה מירושלים ועד היום ניסיתי למצוא עבודה ולא הסתדר מסיבות כאלה ואחרות, ובכלל, משפחתי ביקורתית ודורסת לפעמים,היו פעמים שהרגשתי ממש לא רצוי בבית, מה שגרם לי שוב לא לרצות להיות פה פשוט.
לכל אורך התקופה הם נתנו לי הרגשה שאסור לי לעזוב (השתמשו בסחיטה רגשית, שאבי גידל אותנו ופירנס אותנו עד עכשיו, ושלא ראוי לעזוב אותו, כיבוד הורים וכו') ואני ממש הושפעתי והתעצבתי מזה ברמות מטורפות.
לצערי אני באמת משתדל לשלוט על עצמי ולא להתפרץ, אך לפעמים הגיעו מים עד נפש, ואני לא מסוגל יותר.
לפני זמן מה פניתי אל אבי וביקשתי ממנו את המכונית, הוא לא ענה לי אך למרות זאת היה נראה כאילו אין לו בעיה, לאחר מכן עלה הנושא של המעבר שלי, העתידי שאני עדיין מתכנן לעשות, הוא שמע את זה והכדור שלג הענק חזר להתגלגל, אמרתי לו שאני יוצא ואני לוקח את המכונית, הכנתי את כל הדברים בידיים (דיסקים,ארנק, מתפתחות וכו') וכיוונתי לדלת, הוא אמר לי לשים את המפתחות, שאלתי אותו למה והוא אמר שאם אני אעשה מה שאני רוצה, אז גם הוא יודע אך להשיב (משהו כזה, לא בדיוק במילים האלה...)
זה גרר ויכוח גדול, שבו התרגזתי זרקתי על הריצפה (ליד איפה שהוא ישב) את כל מה שהיה בידי, והלכתי וטרקתי את הדלת, ארזתי תיק ורציתי ללכת משם, לתמיד.
אבי לא אמר כלום, הוא ראה אותי מתקדם לכיוון היציאה.
הרגשתי זוועה אחרי זה, איך אני כל הזמן מנסה לעבוד על הכיבוד הורים שלי, בכל מיני דרכים וצורות, ולמרות זאת מגיע מצב איום כזה והורס את הכל.
חזרתי לביתי בערב, ואבי כבר ישן.
סבתי יצאה אלי, הסתכלה עלי ואמרה לי שהתנהגות כזאת, סותרת כל התורה כולה...היא אמרה שאין ערך ללימוד תורה שלי אם ככה אני מתנהג- הם מנסים לחטט בפצעים הכי כואבים שלי, בלימוד תורה, בכיבוד הורים, ככה, בלי חמלה ורחמים, אבל תמיד הם היו כאלה, אני כבר רגיל, מה שחורה לי בכל הסיפור זה שהיא צודקת,
מה זה שווה כל הרצון שלי ללמוד-ולא את הפרטים הקטנים ביותר-אם אני לא מצליח לעשות את הדברים הגדולים והמשמועותיים ביותר?!
הצטערתי על אבא שלי, אני יודע שלא מגיע לו התנהגות כזאת ממני, הוא אף פעם לא החסיר לנו כלום, דאג ועזר לנו, ולצערי אני מחזיר לו רעה תחת טובה.
אבל לפעמים אני מרגיש שאני לא מסוגל יותר, על סבתי שיודעת להרוג אותי, לאט לאט בדיבורה הפוגע והישיר, שלפעמים הוא נכון. עם אבי, שאני לא מסוגל להתמודד איתו, לא יודע איך לגשת, לגרום לו להבין,
צעקות? בכי? דיבור? נדמה כאילו כלום לא עזר, ולא יכול לעזור...
(באמת שניסיתי-גם לדבר ברוגע ובנחת)
אני דיי עובד עצות, מדוכא, כרגע אני לא מדבר עם אף אחד, יותר נכון הם לא מדברים איתי, אולי מוטב ככה, יתן לי קצת זמן לחשוב על מה שעשיתי... בעיקר אני רוצה להיות, להיות מאושר, לממש ולמצות את הרצונות שלי, לדאבוני זה לא פעם סותר את הרצונות של המשפחה.
אני יודע שהתשובה הברורה היא שאני קודם כל צריך לדאוג לעצמי, אבל זה הרבה מעבר לזה, הרבה שיקולים שאני לוקח, שלפעמים מוציאים אותי מדעתי.
הידיעה הכי קשה שלפעמים דווקא הבית הופך להיות גיס חמישי, אלא שאמורים לתת את הביטחון והאהבה-לא מספקים את הסחורה, הכ"כ נצרכת.
אני יודע ב"ה שיהיה טוב, אני מאמין בזה בכל ליבי, אבל אני באמת לא יודע מה לעשות...
תודה!
תשובה
שלום לך
מכתבך בהחלט נוגע ללב ומצליח לתאר עד כמה אתה מרגיש בתוך סבך.
כבוד הורים הוא בהחלט ערך חשוב והתפרצות כלפיו אינה טובה או מועילה לקשר. יחד עם זאת הם אינם נותנים לך לצמוח ולגדול ולהחליט את ההחלטות שלך. בנוסף הם משתמשים כלפיך בהרבה מניפולציות רגשיות וגם זה פסול.
לא נראה כי יש נפרדות בינכם, דבר שהוא הכרחי על מנת לההפך לבוגר ועצמאי.
נראה לי כי אתה בהחלט יכול להפיק תועלת מטיפול פסיכולוגי.
זה יעזור לך להבין מה קורה. יעזור לך לתפוס מה באמת אתה חייב להם ומה הם עושים לך ברמה הרגשית. יהיה לך גם את מי לשתף וממי לקבל תמיכה ועידוד.
מכון שילה יוכלו להפנות אותך למשהו קרוב לאיזור מגוריך.
בהצלתה רבה
נחמה קירשנבאום אבינר