נשאתי בגיל מבוגר {30} וילדתי בהפרשים קטנים
{שנה, שנה וחצי} ששה ילדים.ב"ה בריאים וחמודים.
אולם, איני מסוגלת להמשיך וללדת בקצב זה, וגם לא כעבור שנתיים שלוש. אני מרגישה עיפות רבה
מאוד, ויותר מכך, בעיקר עיפות נפשית.אני רוצה
להתמסר לגידול ילדי ולחינוכם ולהשקיע בהם את
המירב שביכולתי להעניק. איני יכולה, בשום פנים,
להעסיק עצמי בהריון, לידה וטיפול בתינוק.{ילדי
הצעיר תינוק בן שנה}
הבעיה היא, שאישי מסרב לבקש היתר מהרב לאמצעי
מניעה. לדעתו, איני חולה, ותודה לקל,אין לי כל
בעיה רפואית, ולכן, אין כל סיבה, לדעתו,להפסיק
ללדת. אין הוא מוכן לנסות להבין את קשיי.
הוא מסרב בכל תוקף לאפשר לי לגשת לרב ולשוחח
עמו.
איך אני פותרת את הבעיה מבלי לריב עם אישי?
תשובה
שואלת יקרה ברור לי כי כל רב אליו תפני יתיר לך אמצעי מניעה לפחות זמני, מאידך שאלת פה שאלה אחרת ומהותית כיצד תוכלי לגרום לבעלך לגלות אמפטיה למצבך בלא לריב. אים ספק כי עקשנותו של בעלך במקרה זה הינה רמזור אדום לגבי תקשורת בזוגיות ומי יודע באלו תחומים אחרים הוא יטיל וטו וייתן לך תחושה שאת רכושו והוא מקבל החלטות עליך ועל גופך. בשלב ראשון אני מציעה שתפני לרב בלא ידיעתו לשאול האם ניתן לקחת אמצעי בניגוד לידיעת הבעל וזאת לתת לגופך מעט התאוששות. כמובן שבמקביל תנסי לשדל את בעלה ולהבהיר כי זה לא חלילה מתוך עצלות אלא ממקום של רהבה אליו ולילדים את רוצה להקדיש ולתת להם ואפילו ליחסי אישות שהינם נושא מכריע ומהותי בקשר בריא לא תוכלי להקדיש את מה שאת רוצה לתת מרוב תשישות נפשית ופיזית. אם תבואי לבעלך מתוך כאב ותחושת אבדן ותבקשי כי ימצא פתרון ייתכן והוא יסכים לכך ולא לפנות אליו בכעס או בהטלת אשמה כי זה רק יסגור את ליבו. גברים ברובם אוהבים לגרום לנשותיהם אושר ולא אוהבים לראותן אומללות ואם תבהירי את רמת האומללות ייתכן ויתרצה.
בהצלחה רבה
אלישבע פרידמן
יועצת זוגית