חמותי היא אשה טובה ועדינה, יש לה בן יחיד ונכד יחיד. הבעיה שאני קצת לחוצה ממנה ולא רוצה שהיא תבוא אלינו הרבה.
כשהיא אצלנו יוצא לא אחת שבעלי מתווכח איתי ואני עונה לו באותו מטבע וזה מאוד מפריע לי, אך אני לא יכולה לשתוק וזה משום מה גורם לי לא לסבול אותה שרואה אותנו בחולשתינו.
דבר שני מרגישה שהיא שתלטנית בכמה נושאים
היא באה אלינו פעם בשבוע לקחת את הבן מהגן וקודם לכן מסדרת את הבית ומזיזה דברים ויודעת היכן יש כל דבר והערתי לה וכעסה עלי, אך מאז פחות מזיזה. וכן עם הבן ממש לכל מקום שהולך היא אחריו. אני מחליפה לו, היא איתנו. מכינה לו לאכול, היא בסביבה. היא אומרת שהיא לא יכולה בלעדיו, אבל אותי זה מעצבן, במיוחד לאור העובדה שמסרב לשחק איתי ולהיות איתי ונמצא רוב הזמן איתה, כאשר היא אצלנו בשבתות (אחת לחודש)
אני מרגישה שהיא בתחרות איתי. היא שואלת אותי איך הוא מקבל אותך כשאת מביאה אותו מהגן וכשאני עונה, היא אומרת "אותי הוא מנשק ומחבק" וכו'
אולי אני מקנאה בה? מותר להעיר לה?
ולגבי הילד, האם אני צריכה להלחם על מקומי, כאשר הוא מסרב, או להרפות עד אשר יחליט שהוא רוצה את קרבתי?
תודה רבה רבה
תשובה
שלום לך
לילד שלך יש אמא אחת. הוא יודע את זה.
יש לו גם סבתא אוהבת ומפנקת ובואי נפרגן לו על כך.
אני חושבת שההיסוסים והקשיים שלך באים ממקום בו את לא בטוחה בעצמך: ביכולות שלך וב"כמה את שווה".
אני מאמינה שככל שתחזקי נקודות אילו בך, הדברים שחמותך מעצבנת אותך בהם יכנסו לפרופורציה מתאימה.
בהצלחה
נחמה קירשנבאום אבינר