העולם המסורתי שבו נשים היו רוב הזמן עובדות בביתן השתנה מזמן. כיום הנשים תופסות חלק נכבד בשוק העבודה והקרירה כאשר השינוי הולך ותופס תאוצה ואף מתרחב לתחומים חדשים.
ההתפתחות הזו פתחה אפיקים חדשים בפני הגברים והאבות הנשואים. אם קודם לכן התרכזו תפקידי הגברים בפרנסת הבית הרי שבשנים האחרונות ניתן לראות עוד ועוד אבות כולל בבתים דתיים ומסורתיים, שמבצעים מטלות הוריות שבעבר היו שמורות לאם בלבד. הם מבלים זמן רב יותר עם הילדים ונעשים מעורבים בחייהם באורח פעיל.
כשבני הזוג נשואים, כולם מרוצים מהמצב ובמיוחד הילדים. אולם כאשר מגיעים חלילה בני הזוג למצב של גירושין מתרחשת תופעה מדהימה. בעוד חלק ניכר ההולך וגדל מקרב הגברים, רוצים לשמר את אבהותם כפי שהורגלו לה במהלך שנות הנישואין, הנשים פותחות בדהירה מואצת לאחור אל ערכי העולם הישן שעד לפני רגע היה להן כמחנק.
מענין במיוחד לגלות שגם הנשים הרואות עצמן כ"משוחררות ועצמאיות" וטוענות כי לערכי עולם הישן אין מקום בימינו, חוזרות מאות שנים לאחור, כופרות בזכות ההורות של האב וכפועל יוצא מכך, בזכות ילדיהן שלהן לאב.
"מה לעשות" מצקצקות האמהות המודרניות בלשון מתחסדת "האמא היא זו שמטפלת בילדים כי יש לה רגש וחום אימהי שאין לגברים ולכן היא זו שצריכה להמשיך ולגדל אותם".
אין מה לומר, גבירותי! זהו טיעון מנצח. רק שהגיע הזמן להחליט האם יש לכן רגש או אין? מדוע כשאתן רוצות להיות אמהות על חשבון זכות האב להורות, פתאם צצים להם עודפי רגש וחום נשיים וכשאתן רוצות להיות מנהלות בכירות אתן מאפסנות את הרגש בארון ונשבעות שבכלל לא פגשתן בו מעולם?
לדבר הזה קוראים פירכה לוגית מובנית, מה גם שהטענה לפיה "אב איננו מסוגל לטפל בילדים" נכונה בדיוק כמו הטענה ש"נשים אינן מסוגלות להיות מנהלות בכירות בגלל שיש להם שיקולים רגשיים". אם אשה יכולה להיות טייסת קרב, גבר ממוצע בהחלט מסוגל להחליף חיתול. לשינוי יש מחיר ואי אפשר לאחוז במקל בשתי קצותיו.
בשנים האחרונות הולך ותופס תאוצה בעולם המערבי הפתרון שמתקרא "הורות שוויונית" שמשמעותו גידול משותף ואחראי של הילדים על ידי הורים שרוצים להתגרש זה מזה אך לא מילדיהם. במסגרת זו גם האב מגדל את הילדים בפרק זמן זהה לשהותם אצל האם וכך זוכים הילדים גם לאב בשונה מהמקובל כיום.
אלא שהדבר תלוי עדיין בלעדית ברצונה הטוב של האם. ברצותה יזכו הילדים לדמות אב יציבה כפי שהורגלו לה, וברצותה תרחיק אותם ממנו. זוהי "חזקת הגיל הרך" שמעניקה לאשה זכות אוטומטית על גידול הילדים בכל גיל שהוא אלא אם היא איננה כשירה באופן קיצוני.
נכון להיום מתקיימים דיונים מתקדמים ב"וועדת שניט" שדנה באפשרות לבטל את "חזקת הגיל הרך". אלא שארגוני הנשים והלובי הפמיניסטי עומדים על רגליהם האחוריות ומתנגדים בעקשנות לקידום ההורות השוויונית.
הרעיון שהאב פשוט מתגעגע לילדיו, רוצה להשפיע על גידולם וחינוכם וסתם לאהוב אותם לא מתקבל כלל על דעתן. בארגונים הללו טוענים שכל "ההורות השוויונית" אינה אלא מסווה לביטול דמי המזונות.
בארגוני הנשים חוששים שהורות שווה תביא בכנפיה מבול של תביעות לביטול דמי המזונות שמשלם האב עבור ילדיו או לפחות לצמצומם. שהרי אם האב מגדל את הילדים בפרקי זמן זהים לאם, וההוצאות על גידולם נופלות במדה שווה על שני ההורים, אין הגיון בכך שהאב ישלם עבור גידולם בביתו וגם עבור גידולם אצל האם. במילים אחרות כאשר מגיעים לכסף נעלמים לפתע האידאלים של השוויון הקידמה והעצמאות הכלכלית.
התנגדות ארגוני הנשים בנושא זה תמוהה בלשון המעטה, שכן המזונות נועדו עבור הילדים והרי אם גם האב וגם האם יממנו בצורה שווה את הילדים, האשה ממילא לא תהיה זקוקה לכסף נוסף. אז איפה בדיוק הבעיה?
קשה אמנם לכתוב זאת בגלוי אך ככל הנראה ישנן אמהות בישראל המעדיפות למנוע מהילדים חיים נורמאליים עם האב, רק משום שהן זקוקות לתזרים מזומנים יציב. את ההסברים לכך הן תצטרכנה לספק לילדיהן בבוא היום.
חגי סרי משמש כיו"ר אבות - ארגון לקידום האבהות במשפחה ובגירושין.