בלילה חלמתי ששיירה של גברים מזוקנים ונשים חסודות נכנסים לתוך ביתי , מרחפים בשקט לתוך חדרי ומתייצבים ליד ארגז כיסויי הראש. מחכים. כל החברה היו שם, אברהם ושרה, יוסף הצדיק, דוד המלך ורבי עקיבא, ואפילו חנה סנש. כולם נעמדו שם וחיכו לראות: איך היא תקשור את המטפחת. מהנהנים בחיוב הם עזבו את הבית חרישית, מותירים אותי צנועה וחסודה, בת ישראל.
במאמר אחד ליפפה הדס בן ארי את המטפחת עם האמונה בבורא עולם, עם הנאמנות בין איש לאישה ועם נאמנות העם לאלוהיו. בעדינות ובשקט הודק הקשר: אין ספק שכיסוי הראש הוא סמל לכל מערכת הערכים של הציבור הדתי או אולי יש שיאמרו- הקדושה בהתגלמותה.
אין כל רע בחיבוב מצווה, בהידורה ובהפיכתה ללגיטימית ומבורכת אך השאלה היא מה קורה כאשר מהלכה אשר נוגעת לאדם הפרטי הופכת המצווה לסממן חברתי או יותר נורא מכך ל"משרד היחצנות" לעולמה הפנימי של האישה.
חתונה של חברה טובה, חדשים בלבד לאחר חתונתי שלי, ומתח לא ברור עולה ממעמקי הבטן. התרגשות וציפייה - לפי ערימת הבגדים המושלכים על מיטתי, לא רק. בעלי אמור לחזור הביתה ואני דואגת לסלק מהר את הערימה, לטשטש את הראיות, משוגעת? אני? מחר אתחיל בחיפוש שנית. מיואשת מעצמי ומהעיסוק האובססיבי בהתאמת המטפחת הקסומה ביותר לשמלה אני נשברת: לא את לא בן אדם מוחצן, וכן- יש לך מספיק בגדים. זה משהו אחר, קול המבצבץ מאחורי ראשי מתחת למטפחת-ועליה-עוד-אחת, משהו שמחפש לייצג, לבטא ללא הפסקה, לספר לסביבה עד כמה: עד כמה אני אוהבת את בעלי, עד כמה חיי הנישואים שלנו מלאים חלב ודבש ובעיקר- עד כמה טובה אני בתפקיד "אמא של שבת".
 |
|
עד כמה אני אוהבת את בעלי? (צילום: rochelle, et. al. -cc-by)
|
אני מגיעה לחתונה עם הכובע הפשוט ביותר שמצאתי בארגז, וכשאני נתקלת בנשים שאני מכירה אני מודדת כמה זמן עובר עד שהן מסיטות את מבטן מעיני ובוחנות את כיסוי הראש. מאוכזבות? קפצו לי.
איך קרה שדבר שנימת ההלכה כלפיו לא שונה בכהוא זה מהלכות בורר, הפך בימינו לפסגת שאיפותיה של כל בחורה חרדל"ית מצויה? מה הקשר האמיתי בין כיסוי הראש לעולם הערכים של כל אישה ואישה והאם בכלל יש קשר ישיר? אולי בגלל היותו סממן חיצוני הפך כיסוי הראש המסכן לשלט הפגנתי, אולי כמו החצאית, דינו נחרץ עוד הרבה לפני שהגיע לרמת הדיון ההלכתי. בימינו זה ברור כי כל אישה הלובשת כיסוי ראש צריכה להחליט בוקר וערב כיצד בדיוק משקף כיסוי הראש את עולם הערכים המורכב שלה. אולי בלתי נמנע יהיה שבקרוב ישמעו הדרכות מצד הרבנים השונים לגבי סוגי כיסויי הראש: פשמינה ענקית ומרשימה תלבש ללא ספק על ידי אישה שהחסידות בנשמתה, מטפחת עם קוקו חצוף מאחורה תלבש אישה הלומדת מחשבת ישראל וכובע סרוג עם צמה מלופפת? אולי אם את מורה לתושב"ע.
הצורך האנושי לקטלג, להגדיר "למה אני שייך ומי לא שייך אלי" מוצא לו כל פעם סיבה להתלות עליה, פעם היו אלה המכנסים ("רגע, היא הולכת עם מכנסים?" שאל העלם הצעיר את השדכנית בנסיון למקם את הבחורה המסכנה בדתומטר הצר שלו) זו סוג של אובססיה שפיתחנו פה בארץ, כנראה לאור המתח הרוחני שנמצא באוויר (אתחלתא דגאולה יש שיגידו), אובססיה המאיימת להיות עוד חיץ דמיוני בין אנשים שבאופן פנימי הוא דומים למדי: יהודים טובים המחפשים את דרכם בעולם.
ואני הקטנה, אייחל ליום בו יהפוך העקוב למישור, ובו אשאל לא אודות סגנון קשירת המטפחת אלא מה שלומי, איך זה להתחיל חיים משותפים, מה משמח אותי, מה המצער אותי, מה מיוחד לי.