ההתנתקות מאחורינו, שנת הלימודים לפנינו, ועבודה רבה מוטלת על כתפינו. החופש הגדול הזה שונה מכל קודמיו, והתקופה הקרובה טומנת בחובה סכנה מצד אחד, והזדמנות מצד שני. הנוער עבר בקיץ הזה חוויה שעשויה להיות מכוננת, ולשמש כמקפצה לעליית מדרגה בתחומים רבים, אך גם נחוו חוויות, נפתחו שאלות והתחילו בירורים שללא התמודדות מתאימה עלולים לגרום נזק, או לפחות להוריד לטימיון פוטנציאל רב.
המאמר שלפנינו, מחולק לארבעה חלקים, וינסה להציע בהדרגה קווים מנחים לעבודה חינוכית עם צעירים במוסדות החינוך, בבית ובתנועות הנוער.
א. תחושות מהשטח
אלפי בני נוער הסתננו לגוש קטיף. חלקם שהו שם יותר מחודש, התקשרו עם התושבים והפכו לחלק בלתי נפרד מן היישובים שנעקרו. אלפים רבים עוד יותר השתתפו בפעילויות המחאה – צעדות, חסימות כבישים, חלוקת סרטים כתומים, "פנים אל פנים" והפגנות. אפילו אלו שנותרו בצד ולא לקחו חלק בשום פעילות (מסיבות שונות: החל מעצלנות, פחד ואיסור של ההורים, וכלה באידיאולוגיה הפוכה), ישבו ביום הגירוש מול המרקע, שמעו את הקולות וראו את התמונות הקשות, וכל זה נחרת בליבם ובזכרונם.
אצל רבים מבני הנוער יש תחושה צורבת של כישלון. כל כך הרבה השקענו, התפללנו, התאמצנו והפגנו, ונדמה כאילו בזבזנו את זמננו לריק. הכול היה לשווא. הדבר מעורר שאלות אמוניות בכיוונים שונים (נפרט יותר בהמשך), אך גם ניתוחים ריאליים שאצל רבים מובילים למסקנה שהסיבה להפסד היא שלא היינו תקיפים מספיק. התנהגנו בעדינות ורפיסות ולכן לא הצלחנו (מי שהיה בנווה דקלים בימים שלפני הפינוי לא יישכח את הוויכוחים הגדולים בשאלה – האם לפנצ'ר רכבים של צה"ל ואוטובוסים של פינוי או לא). ומי אשם בזה? כמובן - מועצת יש"ע/הרבנים/מנהיגי הציבור (מחק את המיותר). נפגע כאן גם האמון הבסיסי בכל הנ"ל שנתנו לנו את התחושה שאנו הולכים לנצח והנה הפסדנו, וכן פגיעה ביסוד של אמונת חכמים ובסמכות בכלל (גם של ההורים, ראה בהמשך).
סתירת הלחי שקיבלה הציונות הדתית מן המדינה מביאה בני נוער רבים לרצון להתנתק, מן המדינה ומוסדותיה ומן הצבא ("כשאני רואָה מדים כחולים או ירוקים נהייה לי רע", "איך אני יכול להתגייס לצבא הזה אחרי הפשע שהוא עשה"...). אצל רבים נוצרת תחושה של תלישות. אם עד היום נשאנו בגאווה את הכיפה הסרוגה והרגשנו חלק בלתי נפרד מן המדינה שגדלנו על כך שהיא "יסוד כיסא ה' בעולם" ו"ראשית צמיחת גאולתנו", פתאום כל מוסדותיה עשו יד אחת כדי לרסק אותנו – משרדי הממשלה, בתי המשפט והתקשורת. הפכנו למיעוט נרדף ומגונה. הדברים מתחדדים כיוון שדווקא אנחנו שחונכנו על חשיבות הציות לחוקי המדינה ועל נאמנות לה, פתאום הוצגנו כפושעים. נאלצנו לברוח משוטרים, לעקוף מחסומים, לקרוא לחיילים לסרב פקודה, להיות מוכים ולהיעצר. זה כל כך לא אנחנו, ומאד מעליב ומשפיל. בעיקר אצל נוער הגוש יתווספו טענות בסגנון: "במשך שנים כשהופצצנו על ידי פצמ"רים יומם ולילה, צה"ל לא הפגין את הכוח שלו, אבל כדי לזרוק אותנו מהבית שלנו, פתאום הוא שולח אלפי חיילים…".
דבר נוסף – ישנו קושי לחזור לשגרה. בחודשים האחרונים, עם כל הקושי הייתה תחושה נהדרת שאנחנו נלחמים עבור משהו גדול. שאנחנו עושים היסטוריה. במהלך המאבק היו חוויות מרוממות של תפילות קורעות לב, של מעמדים המוניים של קידוש ה' וגילויי אמונה. עכשיו הכול נגמר וצריך לחזור לשגרה הפשוטה של החיים. לסדר את החדר, להוריד את הזבל, לקום בבוקר לתפילה, ללמוד שיעור גמרא ולהכין שיעורי בית. אבל, 'מה כל זה לעומת הנצח?' לאן נוליך את השאיפות הגדולות לתקן, לשנות ולהשפיע? הכול נראה כל כך קטן לעומת זה.
ב. ערכים חינוכיים שניזקו בלהט המאבק
סטיקר שהודבק של שמשות מכוניות קרא "הגירוש משחית". זה נכון, אך חשוב לזכור שגם תוך כדי המאבק בגירוש, עם כל צדקתו המוסרית, נפגעו כמה ערכים בסיסיים שיש לשקם עכשיו. ישנם דברים שהנוער חונך וגדל עליהם וכעת התנהג, ולפעמים אף נדחף לעשות כן על ידי מבוגרים ובאישור רבנים, בדיוק להפך. למשל:
האמת– נוער שחונך על "מִדְבַר שקר תרחק" למד לשקר במחסומים ולהתחזות לאחרים על ידי שימוש בזהויות בדויות.
זהירות בממון הזולת– השחתת רכוש צה"לי, פינצו'ר, השלכת צבע ועוד נתפסה אצל רבים כדרך מאבק לגיטימית בהתנתקות.
כבוד לשלטון החוק – עוד ערך בסיסי שגדלנו עליו. אנחנו ציבור שומר חוק וסדר בטבעו, ופתאום הפכנו לאלה שעומדים כנגד שלטון החוק, והחיילים והשוטרים נתפסו על ידי רבים כפושעים הנותנים ידם לביצוע פשע לא מוסרי.
ציות להורים – חילוקי דעות בין הורים למתבגרים הם דבר נפוץ. זה קרה גם ביחס לדרכי המאבק בהתנתקות (למשל, הבן מעוניין לחסום כבישים והאב מתנגד לדרך זו). אלא שבניגוד למה שקורה בדרך כלל שהנוער נוטה פעמים רבות לקבל את הכרעת ההורים, כאן הוא הרגיש שזה עניין כללי, יש לו לעיתים גיבוי של רבנים והוא נטה לנהוג בדרך שנראתה לו. לפעמים ההורים אפילו העריכו אותו בסתר על מה שהוא עשה, אך ההשלכות של הדרך העצמאית של הנוער הן רחבות, ועשויות לבוא לידי ביטוי בהמשך גם בתחומים אחרים. מלבד זה – בני נוער ששהו שישה שבועות מחוץ לבית בגוש קטיף, בעצמאות מוחלטת ללא קבלת מרות של אף סמכות בוגרת – ללא ספק זה חולל משהו בנפשם.
צניעות – בני נוער רבים חונכו על הפרדה (מוחלטת) בין המינים. תנאי השינה של כפר מיימון ואופקים, הצפיפות והמפגשים ההמוניים של בני נוער שישבו אל תוך הלילה על המדשאות של נווה דקלים ומקומות נוספים, לא תמיד התאימו לדרך הזו.
ג. בירור מחודש ומעמיק של סוגיות אמוניות והלכתיות
מחנכים רבים נהגו לגשת לסוגיית התפילה על ידי סיפור תפילת הרבים שלא נענתה בעת חטיפתו של החייל נחשון וקסמן הי"ד. המטרה הייתה לחבר את התלמידים אל הנושא ולהראות להם כיצד שאלות אמונה צומחות מתוך החיים, ועד כמה חשובה אמונה בהירה וברורה כדי לחיות ולהתמודד עם אתגרי החיים ועם נסיונות.
מה שהתרחש בחודשים האחרונים זו הזדמנות פז לבירור של כמעט כל סוגיות היסוד במחשבת ישראל, מתוך החיים וההתמודדות שעברנו, כך שאפילו תלמידים רדומים ואדישים יתעוררו ויחושו עד כמה הדברים נוגעים אליהם.
להלן רשימה של סוגיות אמוניות רבות שראוי לפתוח ולברר מחדש לאור מה שהיה:
- תפילה(שלא נענית ועוד)
- השגחה, שכר ועונש("מדוע דווקא על אנשי גוש קטיף הצדיקים נגזר להיות מגורשים מביתם?")
- בחירה חופשית וגזירת שמים("האם ההתנתקות היא גזירת שמים או שנעשתה בניגוד לרצון ה' שנתן בחירה חופשית בידי אדם אף להרע מאד?")
- בטחון ואמונה מול השתדלות ("האם נכון היה לארוז את החפצים או לעשות הסכמים עם מנהלת ההתנתקות קודם לכן?")
- אמונת חכמים("היו לא תהיה..." ועוד)
- אהבת ישראל, היחס לחוטאים, לרשעים ולחילונים (להבדיל), ושיתוף פעולה איתם בבניין המדינה
- תורה ודמוקרטיה
- גאולה וסיבוכיה
- היחס למדינה
- ארץ ישראל והמאבק עליה
- ריבוי דעות וגוונים וכוח האחדות
- דרכי ההשפעה על עם ישראל – בכוח/באהבה (מצוות תוכחה)
ועוד ועוד.
ומעבר לזה – דרכה של הציונות הדתית והנחות היסוד שלה עומדות כעת לבחינה מחודשת.
כדאי שהעיסוק בנושאים הללו לא יהיה בצורה של הרצאה אלא של לימוד ובירור משותף של המקורות יחד עם התלמידים, תוך כדי הקשבה רבה לתחושותיהם ולדעתם.
ד. הנחיות מעשיות
עשוי להיות הבדל משמעותי במעמד הנפש בין מי שהיה בעצמו בגוש קטיף והשומרון בעת הגירוש לבין מי שלא היה שם (מסתבר שברוב מוסדות החינוך, הרוב יהיו שייכים לחלק השני). ייתכנו באותה כיתה צירוף של אדישות ואפתיות מצד אחד, לעומת כאלו שלא יכולים ללמוד מגודל הסערה שמתחוללת בנפשם (אלו עשויים גם לא להגיע כלל בימים הראשונים ללימודים, וזקוקים לתשומת לב מיוחדת).
העיסוק בנושאים הללו חשוב לשניים, אך לא פחות מזה (ואולי אף יותר) לראשונים.
אם יש אפשרות כדאי לעשות מיפוי של התלמידים ולדעת מי היה איפה, עוד קודם לתחילת הלימודים או ישר בתחילתם כדי לתת למורה תמונת מצב ראשונית של המקום בו נמצאת הכיתה.
בשלב ראשון אחרי פתיחת הנושא ופרגון לנוער על פעילותו בתקופה האחרונה, כדאי להתמקד בהקשבה. לעודד את התלמידים לשתף ולספר, כל אחד בתורו בחוויות שעברו תוך כדי המאבק הזה, חיוביות או שליליות, דברים שהותירו בהם רושם. כל אחד יספר דבר אחד. המורה יוכל לספר גם הוא משלו, וינסה להוסיף קומה אמונית ועומק מדי פעם כתוספת לדברים שנאמרו על ידי התלמידים.
חשוב לתת לגיטימציה לתחושות שונות ולעובדה שכל נפש מגיבה אחרת, וזקוקה לזמן אחר כדי לעבד את מה שהיה ולחזור לעצמה.
יש לפעול בשני ערוצים – אחד כללי – כיתתי/קבוצתי, והשני אישי/פרטני עם אלו הזקוקים לשיחות אישיות ולתמיכה מיוחדת.
שלב הבירור האמוני צריך לבוא רק בהמשך, ובהדרגה לצד החזרה המסודרת ללימודים (שחשובה גם היא להשבת היציבות). הדבר ייעשה בכל כיתה לפי מה שמתאים לה ולפי מדיניות המוסד.
הערה חשובה: מסתבר שבמהלך הדיון והבירור יועלו שאלות רבות. המורה לא "חייב" לדעת מייד תשובה לכל השאלות. אנו נמצאים באמצעו של מהלך גדול, ולגיטימי בהחלט (ואף יש בזה אמירה חינוכית חשובה) שלא הכל אנו יודעים, ויש שאלות שאין לנו תשובות עליהן. להפך, מי שהכל ברור לו ואין לו כלל שאלות פתוחות, הוא המתמיה.
יש להבין את הקושי לחזור לשגרה ולהתייחס אליו. אפשר לרתום את הכיתה לפעילות למען מגורשי גוש קטיף או דברים אחרים (ניתן להזמין ליום הראשון ללימודים תושב גוש קטיף שידבר לפני התלמידים - ניתן לתאם זאת דרך מרכז מהו"ת - טל' 026416645, או לארגן מפגש של התלמידים עם נוער מגוש קטיף), אך גם להחדיר את התפיסה שהדרך לתקן ולשנות את פני החברה עוברת דרך החיים השגרתיים, והבנייה האיטית והמסודרת של כל אחת ואחד שיביא לידי ביטוי את כישוריו ויכולתו למען עם ישראל.
ולקראת סיום עוד הערה חשובה - הסערה שעברנו בחודשים האחרונים דחתה הצידה את כל בעיות הנוער שמאז ומעולם דיברנו עליהן, והמראות של הנוער האידאליסטי עלולים לגרום לתחושה כאילו כל בעיות הנוער נמחקו ואינם. צניעות, סמים, אלימות, חזרה בשאלה ועוד ועוד, אלו דברים שנזנחו בצד בתקופה האחרונה, אך הבעיות לא נעלמו. חשוב לזכור לחזור ולעסוק בכל מה שטיפלנו בו קודם.
ולסיום - התקופה הבאה עלינו לטובה עשויה להיות מנוף לצמיחה והתקדמות במישורים רבים. הנוער גילה כוחות גדולים שצריך לנצל אותם ולתת להם ביטוי בהמשך הדרך. בעז"ה נקווה שנהיה ראויים ונדע לנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכנו כדי לעלות מדריגה.
הערה:כל הדברים האמורים במאמר הזה נכונים כמעט באותה מידה גם עבור מבוגרים, אלא שאצל הנוער עוצמות ההתרחשות ודרכי ההתמודדות עשויים להיות שונים מעט בגלל עניינו המיוחד.
__________________________
תודה רבה לרבנים ולאנשי החינוך שרוב ההנחיות הנ"ל מבוססות על דבריהם: הרב אלישע אבינר, הרב רפי פויירשטיין, הרב יהודה ברנדס והרב יונה גודמן.