א. חינוך קטן לברכות.
חז"ל תיקנו שמשהגיע ילד לגיל חינוך, מצוה לחנכו למצוות, ובכלל זה לברכות. מהו "גיל חינוך" לענין ברכות? יש אומרים: זה הגיל המקובל ביחס ליתר המצוות, דהיינו גיל 6-7. ויש שהזכירו גיל 4-5. ואחרים הזכירו קריטקריון של יכולת: יש אומרים - מרגע שהילד מתחיל לדבר. ויש אומרים: רק כאשר הוא מתחיל להבין את תוכן הברכה, ולכל הפחות יודע למי הוא מברך (וכך סובר הגרש"ז אורבאך, מובא "בהליכות שלמה" א, עמ' רסו).
גם לפני שהילד מגיע לגיל חינוך, רצוי להתחיל להרגיל אותו באמירת ברכות. אין חובה מצד מצות חינוך (שמתחילה רק כאשר הילד מגיע לגיל חינוך), אבל "זריזין מקדימין", ויפה שעה אחת קודם. וכך מובא בשם הגרש"ז אורבאך: "נכון לחנך את הקטנים באמירת ברכות ובעניית אמן, ואפילו הקטנים ביותר שלא הגיעו לגיל חינוך. ומנהג טוב הוא, כדי להרגילם לדברי קדושה" (שם).
יש שהעלו שתי טענות נגד חינוך ילדים רכים לאמירת ברכות. את שתי הטענות דחה הגרשז"א:
א. ילדים קטנים אינם זהירים בנקיון גופם, ומוציאים שם שמים גם כשגופם איננו נקי. כמו כן, הם אינם נמנעים מאמירת ברכות במקומות המטונפים (וכן, אינם מקפידים על הוצאת שם שמים לבטלה). לכן, רצוי לאחר את חינוכם לאמירת ברכות. הגרשז"א דחה טענה זו, ונימוקו העיקרי הוא שהקפדה יתירה ברוח זו עלולה לגרום שתיבטל תורה מישראל, ח"ו. מסיבה זו, אין מקפידים כל כך על נקיוּת הקטנים בעת שמלמדים אותם תורה.
ב. אם נחנך את הקטנים לומר ברכות לפני שהם יודעים למי הם מברכים ולפני שהם מסוגלים לכוון כוונה פשוטה באמירת הברכה, הם עלולים להתרגל לברך כ"מצות אנשים מלומדה". גם את הטענה הזו דחה הגרשז"א, ונימוקו: החלופה היא גרועה יותר. אם לא נחנך אותם לומר ברכות בגיל הרך, הם לא יתרגלו ולא יתחנכו כלל לומר ברכות.
בהקשר זה מזכיר הגרשז"א את הוראת השל"ה שלא להביא ילדים קטנים לבית הכנסת, על מנת שלא יפריעו למהלך התקין של התפילה. מזהיר הגרשז"א שבכל אופן צריכים להביאם מידי פעם לבת הכנסת, על מנת להרגילם לבוא לבית הכנסת.
ב. כיצד מלמדים את הקטנים לברך?
כתוב בשולחן ערוך (או"ח רטו ג): "מותר ללמד לתינוקות ברכות כתקנן ואף על פי שהם מברכין לבטלה בשעת הלימוד". כלומר, על מנת ללמדם לומר את הברכות, מותר לבקש מהם לשנן מספר פעמים את הברכות בשם ומלכות, למרות שהם לא אוכלים.
כמו כן, כתוב בשולחן ערוך (או"ח קסז יט), שלמרות שמי שאיננו אוכל, איננו רשאי לברך עבור הזולת, "לקטנים יכול לברך, אף על פי שאינו אוכל עמהם, כדי לחנכם במצוות". כלומר, רשאי הרב לומר יחד איתם את הברכה בשם ומלכות. וביאר המשנה ברורה (רטו אות יד): "אפילו הרב [= המחנך] יכול להזכיר את השם כדי ללמד את הברכות לתינוק, שהרי על כרחך אנו צריכים ללמוד עמהם כדי לחנכם בלימוד התורה וקיום המצוות, וכמו שכתוב: 'ולִמדתם אותם את בניכם'".
יש שהתלבטו האם ההיתר להוציא שם שמים לבטלה על מנת לחנך קטן לאמירת ברכות קיים רק בקטן שהגיע לחינוך או אפילו בקטן שלא הגיע לחינוך (בפעוטון או בגן)? הפמ"ג סובר שמותר בכל מקרה (עיין בספר "חינוך הבנים למצוות" מאת הגר"י נויבירט, עמ' יג).
מטעם זה הורה הגרש"ז אורבאך שגם בחינוך המיוחד רשאי המחנך לברך עם הילדים, גם כאשר יש להם רמת פיגור שכלי גבוהה. גם אותם צריך לחנך, ולשם כך מותר לברך איתם.
ג. עניית אמן לאחר ברכת קטן
מפורסם הוא שאין עונים "אמן" לאחר ברכת קטן. אבל, זה איננו כלל גורף. בשולחן ערוך (או"ח רטו ג) כתוב: "הא דאין עונים אמן אחר תינוק, דווקא בשעה שלומד הברכות לפני רבו... אבל בשעה שהם מברכים לפטור עצמם, כיון שבני חינוך הם - עונים אחריהם אמן". כלומר, ילד המברך לפני האוכל, עונים אחריו "אמן". רק כאשר הוא מתרגל את אמירת הברכות, אין עונים "אמן". אבל, משמע שעונים "אמן" רק לברכת הילד שהגיע לחינוך. אם לא הגיע לחינוך אין עונים אחריו "אמן" (משנ"ב שם אות טז). אולם מובא בשם הגרש"ז אורבאך שלאחר ברכתו של ילד בגיל הרך, יאמר "אמן" מגומגמת, שתִּשָמע כעין "אמן", כדי להרגיל את הילד שצריך לענות "אמן" אחר שמיעת ברכה ("הליכות שלמה" שם).