יום המורה שחל השבוע מעניק לנו הזדמנות נהדרת להכיר את אחד מהמורים היותר צבעוניים שמתהלכים או שמא מדוושים בינינו.
כן, הוא אהב ללמד ולהרגיש את הסיפוק הכל כך מוכר שמתחזק את השריטה שמעניקה לנו את היכולת לשרוד במקצוע ההוראה הכל כך מתיש אבל מישהו כך נראה, לקח 'קצת' רחוק מידי את הרעיון 'ללכת אחרי החלומות שלך'.
הכירו את וויל וודסון, מורה בבית ספר 'יסודי' שהחליט בוקר אחד אחרי שתיים עשרה שנים למכור את מכוניתו, להתפטר ממשרת ההוראה ולהקדיש את חמש שנותיו הבאות לחלומו הקטנטן והטריוויאלי - יציאה למסע של מאה אלף קילומטר, חוצה שבע יבשות והכול על האופניים שלו עטוי בלבוש הבנאלי והיומיומי של 'סופרמן'.
בין היתר מתעתד הודסון לאסוף על הדרך במסעו 100 אלף ליש"ט למען מספר מטרות, ביניהן חיות הבר וחקר מחלות כפרקינסון, שבהן לקה אביו.
לשאלתו כיצד הכול החל, השיב וולסון: "חבר ישב אתי בפאב ואמר 'אתה צריך להפסיק לבזבז את חייך, אז זה היכה בי והבנתי שעלי להגשים את החלום שלי לפני שיהיה מאוחר מדי".
הרעיון לחליפה, אם שאלתם, החל כשוודסון שימש עדיין מורה והקריא לתלמידיו בני החמש ספר על גיבורי על. "ממש אהבתי את המסר, לפיו כולנו יכולים להיות גיבורים ביום יום בכך שנמצה את כישורינו או נפתח את הדלת עבור מישהו אחר". אם אתם חושבים שלקרוא על מחנך רווק ביסודי שהחליט ללכת עם החלום המטורף שלו עד הסוף גרם לי לרעד קל בכנף, אתם לגמרי צודקים.
[embed]
אחרי שסיימתי את הטור, מצאתי את עצמי שואל: 'ומה עם החלומות המטורפים של המחנך ביסודי השני?'.
נכון, יש לי סיפוק אדיר בעבודה שלי והתמזל מזלי ואנשים מוכנים לשלם לי על דברים שגם ככה הייתי משלם להם בשביל לעשות אותם אבל עדיין יש לי חתיכת חלום. לנסוע מחוף לחוף בקרוואן, לבקר במדינות אחרות, לגמוע מרחקים, לשאוף תרבויות, לראות את שבעת פלאי תבל החדשים, אז מה אתה אומר אדון וודסון, נראה לך שאני יכול פשוט לעזוב הכול לקום וללכת? הא? ומה קצת עם אחריות? חיבור למציאות?
ובעצם, האם בעידן של הפוסט מודרניזם שמכתיב לנו סדר חיים עמוס לעייפה ואילוצים, אנחנו לא צריכים להעריץ אדם כמו וויל וודסון שנטש את חוקי המשחק בשביל לשתות את העולם עם קשית ולחיות את החלום שלו עד הסוף, ללא ספק, תכונה שרובנו המחולט יכול רק לראותה בלבד?
למחרת בכדי להסיח את דעתי, פינקתי את עצמי בספר חדש. וביום שלמחרת ממש השתגעתי וקניתי גם נעליים חדשות. אני יודע שבזמן הזה וודסון גמע מן הסתם אלפי קילומטרים וצבר חוויות שאפשר לספר לנכדים.
אבל יודעים מה? יש דווקא משהו יפה וקסום בחלומות הלא ממומשים. הם אלו שהופכים את החיים שלנו למעניינים ואופטימיים יותר. ואם על הדרך הצלחתי גם ליהנות מהמתנות הקטנות שמתרגשות עליי ביום יום כמו היכולת להעריך וליהנות מהאנשים האהובים שמסביבי, לפרגן לעצמי להזמין ביחד עם הקפה תוספת של קצפת עם דובדבן למעלה, בכלל שחקתי אותה.
ומה עם 'וודסון'? קודם שיטעם את הגלידה החדשה שקניתי אתמול בטעם ריבת חלב, דבש ושקדים. ושוקולד חם שנמס בפה. עם קצפת.
אח"כ נדבר.
המאמר יתפרסם השבת בעלון 'עולם קטן'.