זו הפעם הראשונה שאני מעלה את הדברים על הכתב ולכן אם הם יצאו לי מבולבלים או מפוזרים קצת אבקש את סליחתכם מראש.
אמנם עברו מאז עשר שנים ואני כבר במקום אחר לגמרי אבל יש בחיים צלקות שאין פג תוקף לדימום המתמשך שלהם.
זה קרה בכיתה י, חודש לפני חנוכה והטיול השנתי שלנו. איך שהמחנכת שלנו פרסמה את הלו"ז של הטיול השנתי שלנו שנדחה בגלל מזג האוויר החל האות לפסטיבל הערכות הקבוע של ארגון החדרים:
למביט הזר מהצד לכאורה מדובר רק בהתארגנות לגיטימית לחדרים. משהו טריוויאלי שלא מצריך יותר מידי חשיבה או זמן. אבל רק מי שהכיר את הכיתה שלנו ידע שבעצם אין אירוע יותר מכונן וחשוב ממנו כדי לשקף את המצב החברתי שלך ביחס לכיתה.
אין כמעט בת אחת שיכלה להירדם בלילה שלפני היום הגורלי בו יוחלט לאיזה חדר היא תשתבץ ועם איזה חברות תהיה.
הו אז, נחשפו שוב כל הקליקות והחבורות של הכיתה ומפת המעגלים החברתית נחשפה במלא הדרה:
החבורה הדביקה של הקרנשיו"ת שגדלו ביחד מאז 'פעוטון מוריה' ביחד והניסיון להפריד ביניהם ולצרף לעיסה המגובשת הזו עוד מיטה או מישהי אחרת כמוהו כניסיון לשלוח את נשיאת 'נשות הכותל' להתפלל לפני העמוד בשטיבלעך המרכזי של 'איצקוביץ' בבני ברק. רק שעם הקרנשיו"ת אין בכלל סיכוי.
היו את ה'מכמשיות' שהייתה להן שפה שרק הן הבינו ומבחינתן שיבוץ החדרים שלהם הולך להיות זהה עד לטיול המסכם ב'יד בן צבי' שברור להן שכולן הולכות לסגור שם את השירות הלאומי.
היו את מלכות הכיתה, שבשבילן גם הקרנשיו"ת וגם ה'מכמשיות' היו מוכנות לעגל או לשבור את הכללים ולהכניס מיטה מיוחדת לחדר העמוס רק בכדי להתבשם קצת מאבקת הקסמים שלהן
והיו את הבנות הרגילות, הפשוטות, ה'עמך' שתמיד היו צריכות להילחם על הפירורים שהשאירו להן שאר חברותיהן שנמצאות לפיניהם במדרג האבולוציה של הכיתה.
אני לצורך העניין, אמנם הייתי שייכת לקבוצת ה'מקום טוב באמצע'' אבל מעולם לא הטרדתי את עצמי יותר מידי בבעיות האלו של החדרים בגלל שידעתי שיש לי את החברות שלי שתמיד יהיו שם בשבילי למרות הא, 'מורכבות' הזו, נקרא לזה כך שאני סוחבת.
לא, לא מדובר במשהו בומבסטי מידי, סתם, אני קצת סוחבת רגל. שריד למשהו יותר קשה שעברתי בילדותי עם הרגליים. הרופאים למעשה היו הרבה יותר פסימיים מההורים שלי:
"גברת" אמר הרופא לאמא שלי כשהתחיל להבין שהיא פשוט ממאנת להשלים עם מה שיש לי:
"בכל העדינות. יצמחו לי שערות על כף היד לפני שהילדה שלך תלך!".
אבל אמא שלי רק הסתכלה לשמיים ואמרה לו עם דמעות: "רק הוא יקבע! לא אתה".
אז אני לא יודעת אם לרופא צמח מאז שיער על כף היד, אבל אני ב"ה הולכת כמעט באופן מושלם. ושמחה. ומלאה בחן ובדברים אחרים שה' העניק לי כפיצוי, כמו שכל חריף מאוד, פה עוד יותר גדול ו'דליים של נשיאת חן' כמו שכתבו עליי חברותיי בספר המחזור בסיום החטיבה.
הבעיה שלמרות הכול, יש לי גם כיסא גלגלים כי ההליכה מתישה אותי מאוד. והכיסא הזה תופס הרבה מקום בחדר. בנוסף אני גם צריכה שירותים נגישים, וזה מראש מצמצם את האופציות לשאר החדרים כי תמיד החדר עם השירותים הנגישים הוא יותר קטן (מלבד השירותים כמובן) ונמצא בסוף העולם. שמאלה. לגמרי מחוץ לבלגן ולמקומות שכל הדברים המעניינים קורים שם.
כשהתחלנו לכתוב את מפת החדרים, המחנכת שלי זרקה לי כבדרך אגב:
"שירה, לצערי החדר עם השירותים יהיה הפעם בקומה שלנו המחנכות, מקווה שזה לא יפריע לך".
הרגשתי דקירה קטנה. אבל מיד ביטלתי אותה כי ככה התרגלי כל חיי:
אם תחשבי טוב יהיה טוב. בטח תמר ונעה ילכו איתי ביחד. וגם מוריה. נו, אז זה מבאס שזה בצוות של המורים אבל היי, בשביל זה יש חברות לא?
כעבור כמה רגעים, שראיתי שאף אחד מהחברות הטובות שלי לא ביקשה להשתבץ לידי התחלתי להרגיש קשיים בנשימה וכנראה גם נהייתי מאוד חיוורת, אחרת אין לי איך להסביר את הSMS ששלחה תמר לנעה: "שיו, איזה מסכנה שירה. אני מרחמת עליה. אנחנו לא יכולים לעשות לה את זה".
אתם שואלים איך אני יודעת שזה מה שהיא כתבה? זה פשוט:
תמר התבלבלה ושלחה את המסרון שלה...אליי. בטעות כמובן.
כעת התחושה יותר הייתה כמו של מישהי שמוציאים את הלב שלה החוצה ומוחצים לה אותו עם משקולות של עשרה טון:
'אני מרחמת עליה'? עליי? תמר מרחמת עליי? אני מכירה את תמר מהגן, כל השנים האלו היא הייתה איתי כי היא ריחמה עליי?
ואז שמעתי קול חבטה אדיר! זה היה הכבוד שלי שהתרסק על הרצפה. עזבתי הכול וברחתי מהכיתה עם הכיסא. דוחפת את הדלת. מבקשת להעלם. תמר רצה אחריי דומעת:
"שירה. זה היה בטעות. את יודעת שאני לא באמת חושבת שצריך לרחם עלייך".
אבל אני רק הסתכלתי עליה במבט שהקפיא באחת יותר מעשר שנות חברות כי ידעתי שמאז משהו נסדק בהסתכלות שלי על תמר. לתמיד.
שבועיים הסתגרתי בבית לטיול כמובן שלא הלכתי. לא הואילו כל הפצרותיהם של תמר ונעה.
לקח לי זמן להתאושש מזה. כמו שכתבתי בהתחלה: היום אני במקום אחר. רצתה ההשגחה ואני עובדת בתור מנהלת אגף בחברה גדולה ומתחתיי מעל למאה עובדים. ביניהם תמר.
אני בטוחה בעצמי. יודעת בדיוק מה אני שווה וממש אין לי רגשי נחיתות. להפך: כוח הרצון והכישרון שלי דחף אותי קדימה הרבה יותר מכל חברותיי לכיתה.
אבל בכל פעם שאני שולחת מסרון אני מחכה רגע בכדי לוודא שהוא מגיע למקום הנכון
וברגע ההוא, אני נזכרת מחדש כמה נכון המשפט: שלפעמים מספיק מסרון תועה אחד בכדי לשרוף למישהי ביטחון עצמי שלם.
לתגובות ניתן לפנות לאבינועם הרש, מחנך, סמנכ"ל 'חברים מקשיבים' ומעביר שיחות וסדנאות לנוער וחדרי מורים: avinoam811@gmail.com