מכת בכורות

הבכור חכם יותר, הדעה הרווחת היא כיון שיש להורים יותר זמן ויותר כסף בשבילו.

הבכור פרפקציוניסט, כי הצפיות של ההורים שלו בשמיים.

הבכור, חייב שהכול יתבצע לפי דעתו, כי כך הוא התרגל עד שנולד זאטוט חדש שמאיים לתפוס את מקומו.

הבכור חברותי יותר, אך בעיקר למבוגרים - איתם הוא גדל, לכן יעדיף הבכור להסתובב עם ילדים הגדולים ממנו.

הבכור רגיש יותר, כיון שבכל פעם שבכה היה מי שניגש אליו והרגיע אותו, הוא הבין שיש למה לבכות.

הבכור לחוץ יותר, כי הבין שכאשר הוא לחוץ זה מפעיל את ההורים חסרי הניסיון, שרוצים שיהיה לו טוב ורגוע בכל רגע נתון.

אבל מעבר לכל זה, ואולי השורש לכל, היא העובדה שההורים רואים בבנם הבכור את המראה של עצמם, מבחינת ההורים כל חיסרון שמתגלה בבנם הבכור, זה למעשה חיסרון שלהם (מה שנכון בהרבה מהמקרים). לא נעים לגלות כי כל מה שהסתרת לאורך השנים פתאום מתחיל להתגלות. ההורים לוחצים על הילד הן ברמת המודע והן ברמת התת מודע, שיפגין כישורים ברמה גבוהה. כישורים אלו, כביכול, ילמדו על הישגיהם שלהם, כך ההורים מפתחים צפיות בשמים, והבכור המסכן צריך לסחוב אותם על הגב שלו.

הילד הבכור צריך להיות: חכם, מנומס, חביב, צדיק, בריא, נקי, רגיש לצרכיהם של אחרים וכדו'. או בקיצור, הוא צריך להיות כל מה שההורה לא הצליח להיות בעצמו. כל זה בזמן שאותם הורים, מפנקים אותו ועוטפים אותו בצמר גפן. כל מנת הצפיות הזו יוצרת ילד, לחוץ שחייב להיות מקום ראשון בכל דבר, לכן, כשהוא גדל קשה לו להפסיד, או שלא להיות הכי טוב בתחום מסויים.

אם נאזין לטון הדיבור כאשר מדבר הורה עם בנו הבכור, ונשווה אותו לטון הדיבור הרך יותר המשודר לשאר הילדים, נבין את רמת הדרישות הגבוהה של ההורים מהילדם הבכור. באמת, לא פעם אשתי אומרת לי על משהו שעשה הבן השני ונהגתי איתו בסלחנות: 'אם הבכור היה עושה את זה לא היית מוותר", ואני שותק ויודע שהיא צודקת.

ההורה נדרש לעשות את הניתוק, בין המעשה שעושה הילד הבכור, לבין ההשלכות של המעשה על חסרונותיו הוא. אם ההורה ישכיל לעשות את ההפרדה, בין צפיותיו מעצמו לבין צפיותיו מהילד שהוא בסך הכול ילד, תהיה לבכור המפונק אפשרות לגדול בצורה בריאה יותר ולחוצה פחות. בהצלחה.