"אני מאוהבת", אני לא מפסיק לחשוב עליה", "הוא לא יוצא לי מהראש", "נדלקתי עליה ממש"...
כל כך הרבה פעמים במהלך חיינו שמענו את המשפטים הללו, אינספור פעמים אמרנו או חשבנו אותם.
כמה אנשים סביבנו מרגישים כך? שהם פשוט מאוהבים, וזהו.. אין מה לעשות!
ובכל זאת, האם אפשר להיחלץ מסבך האהבה? ובכלל מה זאת אהבה? האם מה שאני מרגיש/ה זו באמת אהבה?
סיפורה של רותי- (ואולי של עוד כמה...)
נפתח בסיפורה של רותי. (אגב, הסיפורים שייכתבו כאן הם אמיתיים לגמרי!! רק השמות שונו...)
רותי, נערה מקסימה שסיימה כיתה י' בהצלחה רבה.
בחופש הגדול, כמו רוב חברותיה, יצאה רותי להדריך במחנה קיץ של בני עקיבא.
זה קרה כבר ביום הראשון. היא פגשה אותו. חייכן, מקסים, רגיש, נבון, צדיק וגם- נראה טוב...
רותי התאהבה בו מייד. במדריך של הסניף מהעדה שלה, בֶּנִי קוראים לו. גדול ממנה בשנה.
אהבתה גדלה בכל יום נוסף שפגשה בו במחנה. איזה בחור, איזו אהבה.
וכך עברו הימים, והמחנה... הסתיים.
לצערה של רותי לא נוצר דבר בינה לבין בני.
ובעצם, חשבה רותי לעצמה, אולי זה בכלל לא הזמן לחבר עכשיו?
אולי זה לא טוב ליצור קשר בגיל כזה? אולי...
אך מה שבטוח הוא שרותי 'התפוצצה' מאהבה. היא הרגישה שהיא לא מסוגלת להפסיק לחשוב עליו.
היא נזכרה בו בכל רגע פנוי. היא נרדמה בלילה כשבראשה צצות תמונות של בני באינספור סיטואציות במחנה- עושה מורל עם חניכיו, מספר בדיחות, מעביר שיחה לחבר'ה ועוד...
איזה חמוד.
והיא מדמיינת.
היא מדמיינת שבני מתקשר אליה, ואיך הם מדברים.
היא מדמיינת אותם הולכים לטיול יחד. צוחקים ונהנים.
היא מדמיינת את המכתב שבני כותב לה.
היא מדמיינת את המילים שבני אומר לה. ונורא כיף לה.
כיף לה שם בעולם... בעולם, שלא קיים.
ומה קורה בעולם שקיים?
קשה. קשה כל כך. מה יהיה עם ליבה השבור? מה יהיה עם האהבה הזאת? עם המחשבות עליו?
רותי לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו וזה קשה, כל כך קשה וכל כך כואב .
כעבור שנתיים.
סוף כיתה יב', באופן מקרי לחלוטין (או שלא...),
הלא יאומן קרה. רותי פוגשת בבני.
היא מחכה במוצאי שבת לאוטובוס, ולפתע מגיע בני, כשגם הוא מחכה לאוטובוס.
איזו התרגשות.
הלב פועם בחוזקה.
רותי יודעת שזה הזמן לפעול.
היא פונה אל בני ושואלת: "שלום בני, זוכר אותי?"
בני, חושב לרגע ונזכר: "כן, את מהמחנה".
ורותי מתרגשת עוד יותר. הוא זוכר אותי, איזה מרגש.
הם מדברים קצת, עד שמגיע האוטובוס ורותי נאלצת לנסוע.
הפעם היא בטוחה. זו הייתה פגישה משמיים. זה בטח זה. איזה בחור. איזה חיוך. מקסים.
ושוב, לצערה של רותי, שום דבר לא קורה. המחשבות, הדמיונות ממשיכים לפעול ביצירתיות גדולה אף יותר. היא לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו. וזה קשה. כואב.
עד ש... כעבור 3 שנים (ואני מזכירה, הסיפור אמיתי לגמרי!!) הנס הגדול קרה.
רותי כבר לא ילדה. גם בני לא. ושוב, בטעות, או במקרה הם נפגשים.
אמנם הפעם הוא לא רואה אותה, רק היא אותו, מרחוק.
ליבה קופץ מהתרגשות.
זה האות.
רותי נזכרת בקסמו של בני. בחיוכו הכובש, באישיותו המדהימה. היא מחליטה לעשות מעשה.
רותי מבררת באיזו ישיבה בני לומד, היא מפעילה קשרים כך שבאופן "מקרי לגמרי", יציעו לבני לצאת איתה. על רותי שלנו עוברים ימים רווי מתח, רווי תפילות.
"ה' עזור לי שזה יהיה זה! ה' אנא, לא סתם הפגשת אותי עם בני אחרי שנתיים, ועכשיו אחרי שלוש שנים, אנא ה' בבקשה, רק שנתחתן!!"
והתשובה מגיעה. בני אומר כן.
איזו שמחה!! איזו צהלה!! לא ניתן לתאר את ההתרגשות בביתה של רותי!!
זהו, בע"ה רותי מתחתנת.
הם מדברים בטלפון. חלום שמתגשם. וכמו שאומר השיר "לפעמים חלומות מתגשמים..."
אהבת הנעורים עומדת להתממש.
נותרו יומיים לפגישה.
בינתיים רותי הספיקה להחליט את מי היא תזמין לשבת כלה, איזו תזמורת תהיה, היא רק מתלבטת מה עדיף, מטפחת או כובע?
והיא נוסעת. לפגישה. דפיקות הלב רועמות. רק שבני לא ישמע.
שעתיים.
שעתיים של שיחה על הישיבה, על השרות לאומי, ואיך לא? על אותו המחנה.
רותי חוזרת הביתה ומיד מסתגרת בחדר.
זה לא מה שחשבה.
כלומר, היה נחמד, ובע"ה הם עוד יתחתנו, אבל בכל זאת משהו מציק לרותי.
אולי העובדה שבני התפרץ לדבריה ארבע פעמים. ואולי גם העובדה שבני זילזל במדריך שהיה איתו במחנה. ואולי בגלל שבני לא הפסיק לדבר.
אבל אולי, חשבה רותי. אולי הכל נבע מהתרגשות? אולי הוא היה במתח לכן הוא לא הפסיק לדבר, לכן הוא קטע אותי מדיבורי? ואולי הוא רצה למצוא חן בעיני אז הוא סיפר לי שהמדריך השני ל
בכל אופן, הרי לא יכול להיות שסתם כך במקרה ה' הפגיש אותנו.
בע"ה עוד נתחתן!!
הפגישה השניה הייתה קשה עוד יותר. בני הביא עמו תמונות מהישיבה. הוא טרח להראות לרותי את כל החברים שלו, בלי שהוא שם לב לרגע שעוד שניה היא נרדמת.. משעמום.
בני סיפר על איך שהחניכים שלו העריצו אותו. ואיך בישיבה כולם באים להתייעץ איתו.
בני דיבר ודיבר... רותי- הקשיבה.
הדברים לא מתגלגלים כפי שתכננה.
אבל רותי לא מתייאשת!! היא לא תיתן לחלום להתנפץ!! שום דבר לא יפריד ביניהם.
בע"ה הם עוד ית...
וכך- פגישה שלישית.
בני מאחר. רותי, מנסה לדון לכף זכות. בטח יש לו סיבה טובה.
בני מתיישב ולא אומר דבר. שום סליחה, שום הסבר. רותי מאבדת קצת משלוותה ומעיזה לשאול.
"למה איחרת?" היא שואלת בחשש.
"אה, פשוט הייתה לי שיחת טלפון מאוד חשובה ולא רציתי לקטוע אותה, אז עמדתי פה בצד ודיברתי. דווקא ראיתי אותך כשהגעת".
רותי לא מאמינה למשמע אוזניה. והפגישה ממשיכה.
בני מספר לה על השיחה שהייתה להם בישיבה בענייני עזרה לזולת.
הוא סיפר שמאז, הוא ממש משתדל להקשיב לחברים, לעודד, לעזור. רותי מהנהנת בראשה באדישות.
ובני ממשיך ומדבר על עצמו, ממשיך ומספר- על עצמו...
עד ש... תודה לאל, הפגישה הסתיימה.
רותי מגיעה הביתה ופורצת בבכי. "אני לא מסוגלת לשמוע אותו יותר!! כמה הוא מדבר על עצמו ולא מתעניין בי!! הוא לא למד להגיד סליחה, תודה?? משהו??"
החלום התנפץ.
אין בני ו... אין חתונה.
עכשיו באמת קשה. ומצד שני גם קל.
רותי נשברת מהעובדה שהיא לא מתחתנת...
ומצד שני רותי שמחה מהעובדה שהיא לא צריכה לסבול עוד במחיצתו של בני...
אז מה קרה כאן? איך זה יכול להיות?
מאיפה נבע הפער הזה בין הדמיונות המושלמים למציאות המאכזבת?
זאת נדע, בחלק הבא.....
מציאות או דמיון- בחירה או כפייה?!
נדמה לי שהתשובה נמצאת כבר בתוך השאלה.
עיקר ההכרות של רותי עם בני נעשתה בראש של רותי. במחשבותיה.
אמנם, זה נכון שיש לו חיוך יפה, ושהוא עשה מורל עם החניכים.
אך כאמור, רותי לא ממש הכירה את בני. היא ראתה אותו, שמעה אותו, אך לא הכירה.
היא בנתה לעצמה בראש משהו שהוא לא ממש קיים.
לצערנו, ברוב המקרים שבהם אנו מתאהבים במישהו, ברוב המקרים אנו לא ממש מכירים.
אנו פוגשים, רואים ומתלהבים, נדלקים, או בלשון העם... מתאהבים.
אך- האם זו אהבה?
רותי בהחלט הייתה מאוהבת בבני.
השאלה היא באיזה בני היה הייתה מאוהבת?...
רותי הייתה מאוהבת בבני שהיא המציאה לעצמה.
רותי לא אהבה את בני האמיתי. מכיוון שרותי לא הכירה אותו. היה נדמה לה שהיא מכירה.
אך התברר שזה היה רק נדמה.
הרושם החיצוני, כשמו כן הוא. חיצוני.
לכן, לעיתים קרובות הוא יכול להיות מאוד מטעה ומבלבל, מאוד מזויף ולא אמיתי.