חינוך ציוני דתי

נקדים ונאמר. ציוני דתי מושג בעייתי הוא. מנקודת מבטנו ברור לנו שיש כאן כפל מושגים שכן כל מי שהוא דתי (קרי אדם מאמין ושומר מצוות) בודאי שהוא ציוני. מהצד השני ברור לנו שאין כל משמעות לציונו אלא מתוך האמונה.אלא שבעוונותינו אנו מוקפים באידיאות של כפירה המנסות לעקור את הלב והמוח מתוך המציאות וליצור, כל דרך במטרותיה שלה, ניתוק שעל פיו יכול אדם להיות דתי (כביכול) אבל לא ציוני או ציוני (כביכול) אבל לא שומר מצוות.ברגע שאנו מבינים שדרכנו, דרך הציונות הדתית, איננה דרך של פשרה, אלא אדרבא - דרך תובענית ביותר, נוכל להבין את תפקידו של החינוך שלנו.ועוד נקודה לפני שנתחיל. ישנו מושג נוסף של אורתודוכסיה מודרנית (להלן א"מ והוא שונה מהמושג ציונות דתית וראו בהמשך). בעלי השקפה זו מחויבים לתורה ולמצוות בכל מאודם, אולם במקביל הם פתוחים למדע ולתרבות העולמית. לא מתוך התנצלות כלפי מי שמחזיק רק בהיבט אחד של החיים, כי אם מתוך אמונה כנה ברלוונטיות של התרבות הכללית (הן בהיבט המדעי והן בהיבט הרוחני) לחיים של שומר המצוות בעת הזאת.האם יש קשר למושג זה ולציונות הדתית ? לכאורה אין, כי יש בתוך הציונות הדתית מרכיבים שמרנים יותר (המכונים לעיתים חרד"ל) ומרכיבים שמרניים פחות. אולם בחינה לעומק מגלה כי שורש התופעות אחד הוא - ההכרה כי יש לאדם חובה וזכות להיות מעורב בעולם, בקביעת גורלו הפרטי והלאומי. הציוני הדתי מתערב בהיסטוריה העולמית, הוא יוצא חוצץ כנגד ההשקפה כי אין לעלות בחומה מחד ובין השקפה של אין לעלות בתורה מאידך. האורתודוקס המודרני מתערב בתרבות העולם בהקבלה ברורה. כשם שבלתי מתקבל על הדעת יהודי מודרני נטול תורה ואמונה, כך קשה לקבל יהודי תורני נטול ידע וקשר לתרבות העולמית.אלא שכאן נפער הפער בתוך הציונות הדתית - עד כמה יש להעמיק בהנחלת התרבות הכללית לכלל ובמקביל, מה מקומם של לומדי תורה נטו בעולם של הא"מ ?ברור מאליו שהעולם צריך לומדי תורה נטו ולו בשל הצד האקדמי של המושג. בעולם של התפוצצות מידע אין מנוס מהתמקצעות וזה כולל בודאי גם את לימוד התורה (ובעצם גם בתוך העולם התורני יש תת-התמקצעויות שכן אותו שטף מידע קיים גם בתוכו). זה השמן להעיר על ההבדל היסודי בין לימוד תורה ולימוד שאר תחומי הדעת. בעוד שמי שהתמקצע בתחום דעת כלשהו (יהא זה רפואה או ציור) הוא יכול להרשות לעצמו לוותר על התקדמות בכל שאר תחומי הדעת ולהסתפק בידע שרכש (או לא רכש) בתיכון. אין הדבר כן לגבי לימוד תורה. יהודי שהתמקצע בכל תחום דעת, עדין מחויב בלימוד תורה. אין הוא יכול להסתפק בגרסא דינקותא.והשאלות שעומדות בפנינו כמחנכי דור העתיד הן אם כן: ממתי מתחילים להתמקצע בתורה ומה יש ללמוד עד אותו רגע בתחומי הדעת השונים. שאלה מיוחדת לדיוננו אנו היא - איזה ידע לא תורני דרוש לאדם הבוחר להקדיש חייו לתורה.קשה לקבוע מסמרות בענין הגיל. בגיל צעיר מדי אין מספיק מידע בשביל להחליט ובגיל מאוחר מדי קשה לעשות הסבה מקצועית שתאפשר לאדם להצטיין בתחום החדש. הדעת נותנת אפוא שיש לאפשר טווח גילים שבו האדם יכול לבחון את דרכו בתחום מסוים ועדין יוותר לו מספיק זמן לשנות כיוון במקרה של חוסר שביעות רצון מהמסלול שנבחר. אפשר לשער שטווח זמן זה מתחיל כיום בסוף התיכון (י"א - י"ב) ומסתיים אי שם בסוף שנות העשרים.עד תחילת אותו זמן, יש לציד את התלמיד, עד כמה שזה ניתן בכפוף לאילוצים שונים (בראשם - יכולתו האינטלקטואלית של התלמיד), בכלים שיאפשרו לו בחירה מושכלת של תחום הדעת בו יתמחה. יש לצייד אותו גם בידע שיאפשר לו השתלבות נוחה באותו תחום על ידי העמדתו בשורה אחת עם שאר התלמידים הבוחרים באותו תחום.בתחום הידע אנו פטורים מלדון. המציאות מכתיבה את הידע הדרוש לאדם על מנת להתקבל ללימודי המשך באוניברסיטאות, במכללות, בבתי הספר המקצועיים ובישיבות (שגם הן כידוע, בונות את הבאים בשעריהן).השאלה השלישית - מהו הידע הכללי הדרוש ללומד התורה, קובעת ברכה לעצמה. הדבר תלוי בתפקיד הציבורי של אותו תלמיד חכם. דיין למשל צריך להבין גם בחוק המדינה ובחוקי העולם בכלל, קצת פסיכולוגיה ועבודה סוציאלית. רב המשמש כשמגיח כשרות צריך להבין בביולוגיה, ביוטכנולוגיה ועוד, רב המשמש מנהיג לציבור צריך בראש ובראשונה לדעת את השפה בה מדבר הציבור שלו. עליו להיות בעל השכלה כללית רחבה (אם גם שטחית משהו) וכן הלאה.לאור כל זה. מה מקומן של ישיבות קטנות בציבור שלנו ? הכוונה לבתי ספר שבהם מוקדשים נערים צעירים (ולעולם לא נערות) שהם בקושי בני מצוות, ללימוד תורה נטו (אולי בצירוף של קומץ לימודים כללים.התשובה היא שאין להם מקום כלל. בוגרי בתי הספר הללו יתקשו מאד להמיר את הקרירה שהוכתבה להם מילדות במקרה ויסתבר להם בבגרותם שנטית ליבם היא למקצוע אחר. הם יתקשו להשתלב בהנהגת הציבור הציוני דתי, בודאי במרכיב הא"מ שבו. ואף יתקשו לגייס תמיכה מציבור האם שלהם לתפקידים ממלכתיים. תורתם תהיה מקוטעת וזרה לציבור מהם באו.האמנם יש כאן הפיכת התורה לעוד תחום דעת ? האם אנו נגשים לעולם מתוך התנצלות על לימודי הקודש ? לענ"ד - ההפך הוא הנכון. לתלמידי חכמים שרב להם בעולם הכללי יש יתרון מכל מובן. הן מבחינת התורה שלהם עצמם שתהיה יותר שופעת, מדויקת ובעלת קשר למציאות והן מבחינת היכולת שלהם להנהיג את הציבור בלי שמץ של תחושת התבטלות. העולם של הא"מ דורש ת"ח שהם מצד אחד גדולים בתורה (אף אחד לא אוהב בינוניות בתחום שבו אדם אמור להיות מקצועי) ובעלי יכולת לתקשר עם כלל הציבור בשפתו הכללית. קיומם של ת"ח כאלו רק יוכיח ביתר שאת את הרלוונטיות של האמונה בעולם מודרני ויקהה את המחשבה שקיימת בדור הצעיר הסבור שיש מתח בין הורה והעולם בו אנו חיים.התשובה לדור שלנו היא אפוא הגברת כוחם ועוצמתם התורנית, החינוכית, התרבותית והמדעית של בתי הספר הממ"ד תוך צמצום וביטול המגמות הבדלניות הקיימות.