פתיחה
שתי סיבות עיקריות מקשות עלינו את העיסוק בנושא הכאוב של תאונות הדרכים והזהירות בדרכים.
הראשונה נוגעת למושג "משפחת השכול". במדינת ישראל מרבים מאד להזכיר את המושג הזה, ובדרך כלל מתכוונים בו דווקא לשכול ממלחמות ומטרור. התחושה האמיתית היא שכל חייל שנופל הוא בן של כולנו, שכל יהודי שנרצח הוא חלק מאתנו. לכן כולנו מחבקים את משפחת השכול הגיבורה הזאת, וכולנו מצדיעים לה.
אבל לא כזה הוא יחסנו אל משפחת השכול השניה - משפחת השכול הכאובה, הפצועה והמדממת של תאונות הדרכים. יחסנו אליה הוא אחר לגמרי. למעשה, אנחנו מדחיקים את עובדת היותנו חלק ממנה. אנו פוגשים בתאונות הדרכים יום יום, כל הזמן - בחדשות, בתמונות, בסיפורים אישיים. הן חלק מאיתנו, אבל אנחנו בוחרים להתעלם מהן. כולנו רואים אותן, שומעים עליהן, אפילו כמעט מעורבים, אבל ממשיכים לנסוע הלאה, נוהגים בדיוק כפי שנהגנו אתמול.
אנחנו שומעים את המספרים ואת הסטטיסטיקות, מזדעזעים לרגע, אבל שוכחים שאפילו המספרים הקשים ביותר אינם משקפים את גודלו האמיתי של האסון. בפועל, מעגל הנפגעים הוא רחב הרבה מעבר למספרי ההרוגים והפצועים של הסטטיסטיקה היבשה. משפחות שלמות מתפרקות, עולמן משתנה באחת. כל המעורבים וביחוד הניצולים, לא יחיו יותר את אותם החיים.
באופן אישי, הבנתי את זה, לאחר שיחה שניהלתי עם בחור צעיר, מפקד בגולני, ניצול תאונת דרכים. הוא ביקש לדבר אתי, והבנתי שהנושא קשור בזה. היה לו מאד קשה לדבר, למרות כל נסיונות הדיבוב שלי. לבסוף, שאלתי אותו ישירות, האם קרוב שלו נהרג. הוא ענה שכן, אבל שלא זה הקושי שלו. שאלתי - מה כן? לאחר שתיקה ארוכה הוא פנה אלי ושאל בכאב עצום: כבוד הרב, אתה יודע מה פירוש להיות רוצח?! שתקתי, והוא המשיך: אני רוצח!
ביקשתי שיסביר, והוא סיפר כך: חודש לפני הגיוס, נסעתי עם חבר שלי ברכב. אני נהגתי. היתה תאונה והוא נהרג. מאז הוריו אינם מוכנים לדבר אתי. הם טוענים שרצחתי אותו, והם צודקים. מאז, אני כל הזמן מתהלך עם תחושת אשם, על שהרגתי את החבר הכי טוב שלי. אני אישית הרגתי אותו, ואין נחמה. לא יעזרו כל דברי הניחומים בהם ינסו לנחם אותי.
כשהוא אמר את הדברים האלו, הבנתי פתאום שמשפחת השכול היא לא רק שש מאות ההרוגים של השנה האחרונה בלבד. משפחת השכול היא שש מאות ההרוּגים ושש מאות ההוֹרגים וכל בני משפחותיהם. משפחת השכול היא אלפי שכולים, גלמודים, מתוסכלים, פצועים, צעירים שנפשם נקרעה, מאשימים ומואשמים, אם הם קשורים בכלל או שלא. אם הם אשמים באמת או שלא. זאת משפחת השכול שאנחנו חלק ממנה.
מדוע יחסנו אל השכול הנורא הזה שונה מיחסנו אל השכול ממלחמות ומטרור? האם המוות איננו אותו מוות? האם הכאב איננו אותו כאב?
אומר דברים קשים. השכול הוא אותו שכול והמוות הוא אותו מוות. ההבדל היחיד הוא, שבמלחמה לפחות יש גאווה. במלחמה אני עומד כחייל שיודע מה הוא רוצה מעצמו. מי שנהרג בפיגוע, נהרג כי הוא יהודי; זו מלחמה בת אלפי שנים ובמלחמה הזאת כולנו חיילים. כולנו שליחים של עם ישראל. כשנהרגים בכביש, אין את זה. בכביש יש רק תיסכול, טיפשות והשפלה. כאן, בסך הכל חוזרים בלילה בדרך מהמסיבה, ומתים. סתם בשביל ה'דאווין'. כי מיהרנו.
סביבנו בכל מקום, יש נפגעים של הטיפשות הזאת. אחים, אחיות, חברים, חברות, בני משפחה, שכנים, וכשעוסקים בנושא משפחתי, לא נעים לנו לדבר על זה. ודברים שלא נעים לדבר עליהם, נדחקים הצדה ובמקומם מדברים על דברים אחרים. זה יותר קל.
אבל לא זו הסיבה היחידה שמקשה עלינו את העיסוק בנושא. יש סיבה נוספת. בעצם, כולנו מסכימים באופן שכלי עם הסכנה שבכבישים ועם הצורך ביתר זהירות בדרכים. מי לא יסכים עם זה? מי אינו מבין את זה? בשכל, לכולנו ברורה הסכנה. הרי היינו נעלבים אם בכל יום היו מראים לנו את הסטטיסטיקה ואת התמונות עם הדם כדי להסביר לנו את זה. אנחנו מבינים. אבל בכל זאת, הלב והידיים אינם נוהגים לפי השכל, הרגל על דוושת הגז פועלת כאילו מעצמה. קשה מאד לדבר על משהו שכל כך מבינים אותו באופן שכלי, אבל בפועל מתנהגים בו אחרת
´´ובלכתך בדרך´´
שתי ´משפחות השכול´ וההבדל ביניהן. למה כל כך קשה לנו לעסוק בנושא תאונות הדרכים? איך מתייחס העולם המודרני ל´דרך´, וכיצד ´תפילת הדרך´ יכולה לחולל בנו מהפך ולהשפיע על כל ההתנהגות שלנו בכביש?
