הישרדות גירסת הילדים

לאנשים רבים, המקבלים על עצמם את תפקיד ההורות יש בראש תמונה אידילית של משפחה. אצלם תהיה משפחה מאושרת ונינוחה, בה כולם ידברו בכבוד זה לזה, תשרה שם אווירה מרנינה, וכולם יבלו את היום ביצירה ונגינה כמו במחזמר אמריקאי. אצלם לא יהיו נזיפות וגערות, וההורים יהנו מחברת ילדיהם. ואז מגיעה המציאות.

עבור הורים רבים, ההורות איננה מחזמר אלא הישרדות. ניקח לדוגמא את אמם של יוֹבָב ומֵישָׁא. היא אישה עובדת, האוספת מידי יום את הבנים מהצהרון בסוף יום ארוך בעבודה. השעה 16:00. האם מחשבת בראשה כמה זמן נשאר לשרוד עד שאפשר יהיה להשכיב את השניים. כשמגיעים הביתה, יובב מספר בהתלהבות על יצירות הגואש שעשה היום, ואמו מהנהנת בפיזור הדעת, חצי מקשיבה וחצי מתכננת מה תכין לארוחת הערב. היא מתעוררת בבת אחת כשיובב שואל "אז אני יכול לעשות עכשיו גואש?", "לא!" מזדעקת האם. רק זה חסר לה עכשיו, גואש. "אולי תלכו לראות איזה סרט או משהו?", "אבל אמא, אני רוצה שנלך לגינה" מצטרף מישא. "לא היום" עונה אמא. "תלכו לשחק במחשב". "אבל אתמול אמרת שנלך היום" מנסה מישא שוב. "אי אפשר, כבר מאוחר" גוערת אמא. "אני חייבת להתארגן כאן על הבית".

במהלך השעה הקרובה, מנסה האם המוצפת לקפל הר של כביסה, להעמיד סיר מרק לארוחת הערב, להעביר טיטוא על הבית, והכל תוך כדי הטרדות בלתי פוסקות של הבנים ובקשות מעצבנות. "אמא, אני יכול לצאת לרכב על אופניים?" "לא, אני מטאטאת עכשיו ולא יכולה להשגיח!", "אמא, ראית אולי איפה המכחולים?" "אמרתי שאסור לצבוע בגואש!". ככל שהיא מנסה להספיק יותר, הם נהיים דביקים יותר ויללנים, ומתקוטטים זה עם זה והמצב מחמיר.

שוב ושוב מציצה האם בשעונה שיגיע כבר השעה שאפשר לתת ארוחת ערב, מקלחות ולישון. היא זקוקה לחמצן שלה, לשקט שלה, לסוף יום. היא מנסה לשרוד. הדברים אינם נאמרים בביקורת - הצורך של האמא מובן מאד ואנושי מאד.

אז למה הילדים כל כך מכבידים עליה?

כי הילדים קולטים בחושים שלהם שמשהו לא בסדר. שאמא מנסה "להפטר" מהם. וכאן מתעוררת אצלם חרדה. תחושת איום. למה אמא מנסה להפטר ממני? מה עשיתי לה? ילד קטן לא מפריד בינו לבין הוריו, ומשוכנע שהעולם סובב סביבו. לכן, מול המסר הסמוי של האם "תתרחקו ממני", ההסבר של הילד לעצמו איננו "אמא עבדה קשה כל היום ולכן הסבלנות שלה שחוקה" אלא "אמא כועסת עליי, אמא לא רוצה אותי".

כאמור, הצורך הכי דחוף של הילד הוא היקשרות - להרגיש משמעותי בעיני מבוגר אהוב. הצד השני של אותה מטבע היא שתחושת האיום הקיומי המלחיץ ביותר הוא דחיה ע"י האדם האהוב. איום הפרידה מכניס את כל המערכות של הילד למגננה. הילד חייב, אבל ממש חייב, לסחוט מאמא היקשרות כאן ועכשיו כדי להרגיע את האזעקה הפנימית שנדלקה אצלו. אבל ככל שהילד נצמד יותר ומנג'ז יותר, כך ההורה הודף אותו יותר והאזעקה רק מחמירה.

מה אפשר לעשות אחרת?

אפשרות אחת היא להחליט על פרק זמן בו האמם מקדישה את מלוא תשומת הלב לילדים. אולי זה רק רבע שעה, אבל באותה רבע שעה לא עושים שום דבר אחר. לא מבשלים, לא מסמסים - רק משחקים סיבוב אחד של רביעיות, למשל. אם ההורה נותן מיוזמתו היקשרות, בנדיבות וברוגע, הילד שבע ומוכן לשחרר את ההורה יותר בקלות מאשר אם ההורה טרוד ומשדר לילד שהוא מטרד.

אפשרות נוספת היא לשלב את הילדים במלאכות הבית. גם ילדים צעירים יכולים לומר למי שייך כל בגד, לשדך גרביים, לחלק לערמות; הם יכולים לטאטא עם מטאטא קטן; הם יכולים לעמוד ליד השיש ולהעביר פלחי ירקות לאמא שתכניס לסיר. כשההורה בעמדת המנהיגות, הוא יכול להפוך מטלות למשחק, להנאה.

הורה שפועל מעמדת מנהיג ולא מעמדת נגרר, מגיב ומכבה שריפות, מסיים את היום בתחושה טובה יותר של שליטה במצב. הובלה דורשת יצירתיות ומחשבה ולהיות כל הזמן צעד אחד קדימה, ואלו בדיוק הדברים הכי קשים להורה עייף בסוף יום. אבל שווה להשקיע, כי את האנרגיה בכל אופן תשקיעו - או במלחמות עם הילדים או בהובלת הילדים בצורה מעניינת ומקורית בפעילות אח"צ. לכולם עדיפה הדרך השניה, על אף הקושי שלה, כי האווירה נשארת רגועה ומערכת האזעקה של הילד לא מופעלת.